חיפוש
  • Ahimsa

השמש קיימת

עודכן ב: אוג 15

הבוקר נפלתי לתהום. תהום עמוקה ושחורה וצמיגית. קשה מאד לטפס החוצה מהתהום הזו לבד. זו תהום שדורשת עזרה מבחוץ. אחרת זה יכול לקחת המון המון זמן.

אני מכירה את התהום הזו כל כך טוב. בעבר ביליתי בתוכה תקופות ארוכות. לגמרי לבד.


ישבתי בסלון. ועלה בי דחף עז לכתוב פוסט. קיוויתי שאם אכתוב, משהו יתבהר ויאפשר לסבל הנורא שהרגשתי להתפוגג. אבל לא הייתי מסוגלת. המילים לא היו שם.

כל הגוף שלי היה מכווץ. ואי שקט זחל בתוכי כמו נמלים. ועיקצץ. ורק רציתי לא להיות. כדי שהסבל הנורא הזה ייפסק. לרגע ממש הבנתי את הילדה שלי והזדהיתי איתה.


ניסיתי לעשות מדיטציה. בתקווה שאוכל להקל על עצמי. זה איפשר רק לנשימה אחת להיכנס. והתהום שאבה אותי עוד יותר לתוכה. לא הצלחתי להיכנס פנימה לתוכי. ולהישאר שם. לא הצלחתי למצוא שקט.


והחרדה הלכה והתעצמה בי, איך זה ייתכן. שעם כל החוסן שלי. וכל הכוחות. וכל הכלים שצברתי במסע הארוך שלי לריפוי, איך זה יכול להיות שחזרתי לכאן? בדיוק לאותה תהום עתיקה ומוכרת. והדחף העז והמוכר שמישהו יציל אותי מעצמי, דחף שכל כך לא התגעגעתי אליו, חזר ומילא אותי.

ומחשבה טורדנית ומוכרת, חזרה ועברה בראשי, ״בא לי למות״


פשוט הרגשתי שנמאס לי.


ואז הייתי צריכה להעיר את הילדה שלי הבכורה. כדי שתוכל לנסוע עם האקסית שלי לטיפול אצל העו״הס שלה. והילדה שלי סרבה לקום. ואמרה לי שהיא לא מרגישה טוב. וכשהתעקשתי איתה, כל הזעם שלה, שהרגשתי כבר כמה ימים שהוא ניבנה, הופנה כלפי. ואני לא יכולתי לשאת את זה.

באותו רגע לא סבלתי אותה. ממש ממש לא סבלתי אותה. ורק רציתי שהיא לא תהיה. ועזבתי בכעס את החדר שלה.


והיא החליטה בכל זאת להתארגן, ונסעה בסוף לטיפול. אולי הכעס שלי הועיל.

אבל אני הייתי במצוקה גדולה.


כתבתי לפסיכולוגית שלי. והיא הציעה שנדבר בטלפון.


שיתפתי אותה. שיתפתי אותה בזעם העצום שאני מרגישה לילדה שלי. בחוסר היכולת שלי להכיל את התפרצויות הזעם שלה. בכך שאני מרגישה שנמאס לי לגמרי. דיברנו על התהום.

אני הרגשתי, שאולי הקושי שלי, שתמיד עלה בטיפול, להתמודד עם כעס, מגביל את יכולת הריפוי של הילדה שלי. שאולי אני לא האדם הנכון עבורה כרגע.


הפסיכולוגית שלי קישרה את הדברים לכל מה שעולה לאחרונה בפגישות בהקשר של הקשר של הילדה שהייתי עם אמא שלי. אותה ילדה שספגה כל כך הרבה כעס. והרגישה כל כך דחויה ולא אהובה. אותה ילדה שגדלה להיות מי שאני היום.

ושבדיוק עכשיו, כשהכל עולה בטיפול, והכל כל כך פגיע ורגיש, אין לי שום יכולת לחוות כעס מהילדה שלי. זה מחזיר את החרדה. ואת התחושות הקשות מאז. ואת ההרגשה שאני דחויה ולא אהובה.

ואם פעם יכולתי להכיל את הכעס שלה ולא להיבהל מזה, ולהבין שזה שלה. אז היום זה פחות אפשרי לי.


וגם הרצון שלי למות, אולי מתקשר לגמרי לאותה מתבגרת, שרצתה למות. רק כדי לדעת שלאמא שלה בעצם כן אכפת ממנה והיא כן אוהבת אותה.


וכל זה לצד העובדה שאני באמת שחוקה. מכל כך הרבה זמן שאני נושאת את כל זה לגמרי לבד. ואני בחזית. כל הזמן. ואין לי כמעט הפוגות.


זה הרגיש לי כל כך מדויק. וזה כל כך הכאיב. ובכיתי. בכי בלתי נשלט. בכי משחרר.


ונבהלתי עד עמקי נשמתי.


איך אמשיך מכאן. איך אהיה שם עבור הילדה שלי. כשהילדה בתוכי כל כך זקוקה לריפוי. וכשאני שוב נופלת לתהומות האלה. כשאני כל כך פגיעה וחשופה.


ואז הפסיכולוגית שלי הזכירה לי תובנה מופלאה שעלתה בי לאחרונה.


שבכל המשברים האחרונים לא התהפכתי עליה אפילו לשניה. בניגוד למשברים קודמים, שתמיד גררו משבר גם איתה. הפעם היא שם רק כמקור תמיכה. ואין אפילו שבריר אחד של רגע בו אני מאבדת בה אמון, או חושבת שהיא לא אוהבת אותי, או שלא אכפת לה.

אפילו כשלוקח לה זמן לענות על הודעות. או כשהיא לא עונה בכלל.

או אפילו כשהיא לא מדייקת.


ואיזה מדהים זה שהילדה בתוכי הצליחה להתעורר עכשיו ולבקש את הריפוי שהיא זקוקה לו.

כניראה בזכות העובדה שאני מרגישה כזה בטחון עם הפסיכולוגית שלי, שהיא הדמות המיטיבה בחיי. דמות שאף פעם לא הייתה לי.

בזכות זה אני יכולה להתמודד עם כל הכאב רב השנים שנולד בתוך הקשר עם אמא שלי.


וכמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם. עכשיו צריך לדבר בסבלנות עם הילדה. ולאפשר לה את הריפוי שהיא זקוקה לו.

והפסיכולוגית שלי תעזור לי.


והתהום עדיין כאן. אני עדיין בתוכה. הכווץ המכאיב בגוף ואי השקט הזה שזוחל בתוכי. ואני עדיין מייחלת לזה שכל הסבל הזה יפסק.

אבל אני גם יודעת בוודאות שאצא מכאן. צעד אחרי צעד. נשימה אחרי נשימה.

זה עלול לקחת הרבה זמן.

זה אולי מאד מאד יכאב. כי זה כאב כל כך קדום ועמוק ומהותי שמלווה אותי ומאז ומעולם.

וזה ידרוש הרבה אורך רוח וסבלנות.


אבל הפעם אני לא לבד בתוך התהום הזו.


ובסופו של התהליך, ריפוי מאד משמעותי יקרה.

ועוד חלק בתוכי יזכה להכרה שהוא זקוק לה.

וקרני השמש יוכלו ללטף ולהאיר נקודה אפלה ועמוקה מאד בנפשי.

נקודה שלא זכתה לראות אור יום כבר כל כך הרבה שנים, עד שהיא כבר הפסיקה להאמין שהשמש קיימת.






66 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa