חיפוש
  • Ahimsa

להשתאות מגאונות הנפש, שמאפשרת החלמה

ואני שוב משתאה מגאונות הנפש, לאפשר למקומות שעדיין זקוקים לריפוי, להתגלות דרך מציאות החיים היומיומית. ברגעים של בשלות.


בתקופה האחרונה, העבודה, שהייתה בעבר מקום של עוגן, של הסחת דעת, מקום לאיסוף כוחות, שינתה פניה והפכה להיות מקום שעורר בי סבל. היו ימים שהתקשיתי לאסוף את עצמי ולעבוד. מצאתי את עצמי הופכת להיות תוקפנית בישיבות. זעם בלתי נשלט מילא אותי כשלא הסכימו איתי. והתקשיתי לשאת תוצרים בינוניים. ומעל לכל זה, הרגשתי שראש הצוות שלי. ששנים ארוכות עבדנו בשיתוף פעולה פורה, שתמיד גיבה אותי והעריך אותי, הפסיק לגבות אותי.

מצאתי את עצמי מתעוררת בלילות, ומשחזרת רגעים לא נעימים, ותחושות מייסרות. ועלה בי צורך עז לשבור את הכלים.


שיחות רבות שעשיתי עם ראש הצוות בנסיון להסביר את תחושותי לא הועילו. אלה היו שיחות קשות, מלוות ברגשות סוערים. וההרגשה הכללית שליוותה אותי הייתה שהוא לא מסוגל להבין אותי. ושאין לנו סיכוי לפתור את המחלוקת. נעלבתי ממנו. הרגשתי נטושה. רציתי לעבור לצוות אחר.


לפני שבוע לא הייתי מסוגלת לעבוד. אחז בי אותו שיתוק מוכר. מצאתי את עצמי יושבת על הספה בסלון ולא מסוגלת להפעיל את המחשב. החלטתי לקחת ימי חופש. לא עבדתי 3 ימים ברצף. סתם ככה. כי לא הייתי מסוגלת. כל כך לא אופייני לי. וכיוון שיש לי המון ימי חופש שנצברו, חשבתי לעצמי שאולי פשוט אקח חופש ארוך. פשוט אעלם. ואולי אז הוא יבין כמה אני חיונית. הילדה שבתוכי השתוללה. ולא רק שלא יכולתי להרגיע אותה. בכלל לא הבחנתי בקיומה.


כתבתי לראש הצוות שלי על המצוקה שלי, והוא רצה לדבר איתי.

הפסיכולוגית שלי הציעה לי להגיע לפגישה. מחוץ לרצף. הסכמתי. וביקשתי מראש הצוות לדחות את השיחה עד לאחר הפגישה.


בתחילת המפגש עם הפסיכולוגית, כשתארתי את התחושות שלי מולו בתקופה האחרונה. ואת ההתנהלות שלי בישיבות. ובכלל. הפסיכולוגית שלי אמרה שמרגיש לה שהתחושות שלי מוצדקות, ומה שבעצם קשה לי זו הבושה שמתלווה לכעס המוצדק שלי שיוצא בצורה אסרטיבית. בגלל שכל כך קשה לי להרגיש ולבטא כעס.

אבל משהו בזה הרגיש לי מאד לא מדויק.


בתוך תוכי ידעתי. ידעתי שהכעס שלי. בעצם הזעם. הוא לחלוטין לא פרופורציונאלי. וממש לא קשור למציאות.


נכנסתי פנימה. והתחברתי לזעם הזה. וניסינו לבדוק מה מגיע ממש רגע לפניו. והייתה שם חרדה איומה. חרדה שאם לא יסכימו איתי. ואאלץ לעשות מה שהם מבקשים. לא אצליח לעמוד במשימה. זה בלתי נסבל מבחינתי לא לעמוד במשימה. אז כולם ידעו. ידעו שאני לא כל כך מוצלחת כמו שאני נראית.


ועלה בי זכרון. לא זכרון ספציפי. אלא תמונה כללית של אינספור זכרונות דומים שיושבים אלה על אלה. המסדרון. המסדרון בבית הילדות שלי. ואני בערך בת חמש. ושוב הערתי את אמא שלי משנת הצהריים. שנת הצהריים שהייתה קדושה עבורה. היום אני יכולה להבין את זה. אז לא כל כך הבנתי. לא הבנתי למה אמא כל כך כועסת עלי שזה מרגיש שהיא ממש שונאת אותי. איך יכול להיות ששנת הצהריים שלה חשובה לה יותר ממני? והיא שוב דיברה אלי בקול הקר הזה שלה. והמבט שלה פצע. ואיימה עלי. ״תיכף אני אתן לך כזאת מכה שאת השניה תחטפי מהקיר״. אימה. הפחד מהמכה שאולי תגיע ואולי לא, היה קשה יותר מהמכה עצמה. והתחושה שאמא ממש ממש שונאת אותי. אולי היא יודעת עלי משהו שאני לא יודעת. אולי יש לה סיבה טובה לשנוא אותי. אולי אני באמת ילדה איומה. מפלצת. אסור שידעו.


הילדה הזו לא ידעה שאמא שלה בעצם אוהבת אותה. שהיא כניראה ממש זקוקה לשנת הצהריים הזו כדי לברוח לרגע ממציאות החיים הקשה שלה. אני כניראה לעולם לא אדע מה היה כל כך קשה במציאות החיים שלה, ועם מה היא התמודדה. אבל היום אני לגמרי יכולה להבין מצוקה שכזו. וזעם על כך שהוציאו אותה ממקום המפלט שלה.


והתחושה הזו של הילדה בתוכי, שכל הכעס היה מופנה כלפיה. ושאחותי שהייתה יותר חולנית וחלשה, הייתה יותר מוגנת ע״י אמא שלי. זה הרגיש שאמא שלי אהבה אותה יותר. והייתי עסוקה כל הזמן בחיפוש סימנים לאהבה. והחיישנים שלי הלכו והשתכללו עם השנים. כשהאהבה לא נוכחת שם באופן טבעי. צריך כל הזמן לחפש סימנים ורמזים בכל דבר.


ועכשיו צריך לאט ובסבלנות ליצור קשר עם הילדה הזו, ולהגיד לה שיכאב לה עוד הרבה שנים, אבל שכשהיא תהיה גדולה היא תדע, ממש תדע, שאמא שלה כן אהבה אותה. היא פשוט לא הייתה מסוגלת לבטא את זה.


ופתאום היכתה בי ההבנה. שהכל השתחזר לי עם ראש הצוות שלי. תקופת הקורונה הרחיקה אותו. אנחנו כבר לא נפגשים על בסיס יומי, ובכלל לא מקיימים פגישות עדכון. אין לו מושג מה קורה איתי, ולי אין מושג מה קורה איתו. ואני כבר לא מצליחה להרגיש את ההערכה שלו. ואת התמיכה. הרגשתי נטושה. הרגשתי שהוא בחר בשאר אנשי הצוות על פני. הם היו זקוקים לעזרתו יותר בימי הקורונה. והוא היה שם בשבילם. הוא סמך עלי שאסתדר לבד. כמו שאמא שלי תמיד סמכה עלי, והייתה שם עבור אחותי שהייתה זקוקה לה יותר.


בשיחה בינינו, ביקשתי מראש הצוות שלי לעבוד יותר לבד בתקופה הקרובה. אני זקוקה לזמן החלמה. ביקשתי לא לנהל אנשים אחרים שהיו תחת אחריותי. ולהיות רגע בשקט. עם עצמי. לא להיכנס לישיבות מרובות משתתפים. רק לחשובות ביותר. אני אבחר כמה להיות מעורבת. והוא נענה. הוא אמר לי ״הבריאות שלך הכי חשובה. וחשוב שיהיה לך טוב.״ ולחשוב שהרגשתי שהוא לא מגבה אותי...


ולמרות זאת היה לי קשה לאחר השיחה. חששתי מאיך יקבלו את זה. ומה יחשבו עלי.

זה לא פשוט, להסכים להרגיש שקצת נשברתי.

למרות החוסן. ולמרות הציפייה שלי מעצמי להמשיך לתפקד.


זה דורש המון חמלה, לאפשר לעצמי לרגע לעצור. להוריד הילוך. לתת לעצמי את מה שהנפש שלי זקוקה לו. קצת שקט.

וזה לא אומר עלי שום דבר רע. להיפך. זה אומר שאני טובה לעצמי.


מציאות החיים שלי מורכבת. בכל כך הרבה חזיתות.

והשהייה המתמדת בבית. עם כל הקשיים הרגשיים של הילדה שלי. ללא שום הפוגה. גובה מחירים.


ניזכרת איך פעם, בתקופה ממש קשה, כשזה היה בלתי נסבל, לשבת במשרד בעבודה, היה לי צורך עז לשים על עצמי שלט שאומר ״יצאתי לרגע, מיד אשוב״ כדי שרק יעזבו אותי לרגע בשקט.


אז עכשיו הזמן לאפשר לעצמי שקט, לאסוף כוחות, ולהחלים


55 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa