הגעתי היום ממש מוקדם למשרד. כהרגלי. יצאתי מהבית כשהיה עדיין חשוך. השמיים רק התחילו להתבהר. והעננים במזרח, נצבעו בגווני ורוד ואדמדם של זריחה

אני שמה לב שקשה לי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה עם המטפלת שלי. ספירת הימים מתחילה מרגע שאני יוצאת מהפגישה. זה הסימן עבורי שקשה לי.

יש בתוכי מאבק איתנים. אני לא בדיוק זוכרת מתי הוא התחיל. אבל זה מרגיש כאילו זה מתרחש בתוכי כבר המון זמן. למרות שזה בטח לא נמשך יותר משבוע.

אני יושבת בסלון. סתם יושבת. סיימתי לא מזמן לשתות כוס קפה. ואני פשוט יושבת ומתענגת על הרגע הזה. אי אפשר להתייחס בקלות ראש למשפט הזה.

אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

אבא שלי נפטר לפני שבוע.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים. היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה. והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה. בכלל לא משנה כמה מיטיבות

אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש. מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב. אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות...

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

אתמול היה רגע שנהגתי, ופתאום הרגשתי שמחה. זה היה רפרוף קל של שמחה. בקלות יכולתי לפספס את זה. משהו בתוכי התרחב. והרגשתי קלילות נעימה.

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית. פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה...

כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם. משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי....

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת. מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה