אתמול היה רגע שנהגתי, ופתאום הרגשתי שמחה. זה היה רפרוף קל של שמחה. בקלות יכולתי לפספס את זה. משהו בתוכי התרחב. והרגשתי קלילות נעימה. ולרגע הכל הרגיש בסדר. ממש בסדר.
זה היה רק רגע. וזה חלף.
אבל זה היה מאד מאד משמעותי.
תחושה שמשהו אולי משתנה.
אולי משהו מתחיל להעיר אותי מהנמנום העמוק שנכנסתי אליו. מהעצירה המוחלטת שעשיתי. מפסק הזמן הזה שלקחתי מהחיים.
לא נאחזתי בזה. רק הודיתי לעצמי שהבחנתי בזה.
הייתי בדרכי לתרגל עם קבוצת התרגול המופלאה שלי בלימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת.
וכשהייתי המטופלת בתרגול, לרגע אחד קצר עלתה בי עליצות. צחוק פנימי ובלתי נשלט. מין דגדוג כזה. הופיע ומיד נעלם.
גם אותו יכולתי בקלות לפספס אילולא הייתי באותו רגע, בקשב פנימי עמוק. ושוב הודיתי לעצמי שהבחנתי בזה.
אולי אלה סימני אביב שמתחילים לבצבץ לאחר תנומת החורף שלי.
אמנם זה לא בסנכרון עם עונות השנה. ובכל זאת ממלא תקווה.
באותו טיפול בו הבנתי, שהאופן העיקרי בו יצרתי קשר והרגשתי בעלת ערך, היה עם גורמי סמכות או נשים שמאד הערכתי, והתפעלות מצידן גרמה לי להרגיש ראויה ואהובה. כניראה שעלתה בי בושה מאד גדולה. זה היה בלתי נשלט. ומשהו בתוכי החליט לכבות את המסלול הזה לגמרי.
הפסקתי להרגיש צורך בהתפעלות. הפסקתי לעשות דברים כדי לזכות בזה. וזה השפיע על כל תחומי החיים שלי. גם בעבודה. גם בלימודים. גם אל מול הפסיכולוגית שלי. וגם הצורך לכתוב כאן בבלוג נעלם. ועם זה נעלמה האפשרות לזכות בהתפעלות, או להנות ממנה.
משהו בתוכי כניראה האמין שכדי לפתח את היכולת לייצר קשר שוויוני. קשר משחקי. קשר כיפי. כזה שאני לא מאמינה שאוכל אי פעם ליצור. אני חייבת לסגור את כל האפשרויות האחרות. בצורה הרמטית.
זה לא היה משהו מודע. זה פשוט קרה.
ואני נכנסתי לשנת חורף עמוקה.
זו כניראה לא הייתה הסיבה היחידה.
אולי העובדה שיש שיפור גדול במצבה הנפשי של הילדה הבכורה שלי. ופתאום יש הרבה רגעים של נחת איתה. לצד מורכבויות מוכרות. אבל רגעי הנחת ממלאים אותי בתקווה. שאולי היא בכל זאת תוכל לחיות חיים בוגרים מלאים ועצמאיים.
ואולי העובדה שגם הקטנה יותר פתאום פורחת. לאחר המעבר לבית הספר החדש. למרות הסגר. ולמרות התנאים הבלתי אפשריים. בהם היא לא באמת יכולה ליצור קשרים בבית הספר החדש אליו היא נכנסה באומץ ונחישות.
אולי כל זה איפשר לי רגע להישען אחורה. ולהבין כמה קשה היה לי בשנים האחרונות. כמה תעצומות נפש נדרשו. איך לא היה לי אפילו רגע לנוח ולאגור כוחות. לא יכולתי אפילו לאפשר לעצמי להרגיש את התשישות העצומה שהייתי בה. כי הייתי חייבת כל הזמן להתמודד עם המשברים. ולהישאר איתנה ויציבה ונוכחת.
ועכשיו. עכשיו כל העייפות העצומה הזו נחתה עלי. עכשיו אפשר היה סופסוף לנוח רגע. אפשר היה רגע לשחרר.
ואולי זה קרה בגלל הכמיהה הזו לקשר שנולדה בי. לצד הדחיפה הזו לנסות למצוא קשר בעולם הוירטואלי. משהו שכניראה עוד לא באמת הייתי מוכנה אליו. ומשהו בתוכי כל כך התנגד. והבין שהדרך היחידה לעצור את זה, היא לתת ברקס חזק. להרדים את כל המערכת. וכך להתנגד בכל העוצמה.
לא כל כך משנה מה הייתה הסיבה. ואולי זה מכלול הדברים.
מה שמשנה זה, שבהתחלה ממש נבהלתי מהתרדמה הזו. מהתחושה שויתרתי על החיים. שאני חיה לצידם. שוב. ממש כמו פעם. או בדומה לפעם.
שכל דקה מרגישה כמו נצח. ואני רק סופרת את הדקות עד הרגע בו אנחת מותשת לחלוטין למיטה. כי רק בשינה הדקות עוברות יחסית מהר ואני לא מודעת אליהן.
כי הימים נמתחים כמו גומי צמיגי. והכל נידמה חסר חשיבות.
ואח״כ התמסרתי לזה.
אולי בזכות הפרשנויות המקסימות שכל מיני חברות הציעו.
שנכנסתי לגולם ועכשיו פשוט צריך לחכות ללידה המחודשת, שהפרפר יהיה מוכן לפרוח החוצה.
שאני צריכה לנוח, לישון, לכבות רגע כדי להדליק שוב מחדש.
שנכנסתי למנהרה שחורה ודחוסה שכרגע ניראה שאין ממנה מוצא, ושזה כמו במשחק מחשב שעוברים הרבה שלבים ומגיעים לשלבים מתקדמים של מקצוענים אבל כשאצא ממנה יתפנה הרבה מקום מופלא לאנרגיה רעננה.
ועוד ועוד הצעות מקסימות שאיפשרו לי לשנות את נקודת המבט ובמקום להאבק בזה ולסבול פשוט להתמסר לעייפות הגדולה.
לסמוך על הנפש שלי, שהיא יודעת מה אני צריכה עכשיו. ופשוט לאפשר.
אז אני ישנה המון בתקופה האחרונה. ולא נאבקת עוד בעייפות. ובקושי לתפקד.
ופתאום יש ניצני אביב.
ואני מתבוננת בהם בסקרנות.
מאפשרת גם להם ללבלב. בלי לדחוק בהם. או להאיץ.
הדברים יקרו בקצב שלהם.
ועוד תחושה תגיע. ועוד אחת.
ואיתן אולי תגיע איזו תחושת חיות. שאני ממש מתגעגעת אליה.
ואפילו הצלחתי לתרגל יוגה פעמיים השבוע.
ואולי אצליח גם שבוע הבא.
וגם אם לא.
אני סומכת על הנפש שלי. שהיא יודעת בדיוק למה אני זקוקה. ומהו הקצב הנכון.
ואני פשוט אמתין בסבלנות.
למעבר לפוסט הבא - לא נותר אלא להתפעל מהנפש שלי
למעבר לפוסט הקודם - עייפות תהומית