אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש.
מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב.
אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות להיות לו על חיי.
בוחרת להיות אמיצה. לטובת תעוד התהליך. לשם האמת. בשרות תהליך הריפוי.
לא יודעת מאיפה להתחיל. קרה כל כך הרבה בעולם הפנימי שלי מאז הפוסט האחרון. והמון כיוונים נחקרו. אבל דברים מתחילים קצת להתבהר. אז אולי אתחיל מהסוף.
יש בתוכי ילדה. שמפחדת פחד מוות מאהבה.
מפחיד אותה להרגיש אהובה. ומפחיד אותה לאהוב.
ואולי יותר מדויק להגיד שהיא באימה מלהזדקק לאהבה.
ויש שם גם שומר.
שיעשה הכל כדי לשמור על הילדה הזו שניפגעה. רק שלא תיפגע שוב.
גם אם זה אומר להוציא את האהבה וההזדקקות אליה מהמשוואה.
אפילו אם זה דורש לכבות הכל בשביל זה.
אחרי הפוסט האחרון, בפגישה שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי, היא אמרה שהיא חושבת שזה בדיוק הפוך ממה שכתבתי.
זה לא שהילדה לא מופיעה אפילו כשאני מנסה להזמין אותה ולדבר איתה. ושהיא מופיעה רק כשאני עם עוד מישהי.
הילדה כל הזמן פה. ואני מופיעה רק כשיש שם עוד מישהי שיכולה לעזור לי לדבר איתה.
בהתחלה זה הכעיס אותי מאד. אח״כ הבנתי שהיא כניראה צודקת.
זה הכעיס אותי באותה פגישה, רק בגלל שהילדה הייתה שם. היא ניהלה אותי לכל אורך הפגישה.
ולי היה קשה מאד להופיע. הייתי בעיקר צופה. צופה מדווחת. אבל לא ניהלתי את העניינים.
וגם השומר הופיע באותה פגישה. יכולתי ממש לראות אותו. כדמות מאד גבוהה וחזקה. ראיתי אותו מהגב. והייתי מאד קטנה. הייתי הילדה.
הפסיכולוגית שלי הזמינה אותי לדבר איתו. אבל אני הרגשתי שאני לא יכולה. שאני יכולה רק להסתכל עליו.
והיה שם המון כאב.
היא ביקשה ממני לבדוק אם יש שם גם פחד. אבל לא הצלחתי להתחבר אליו.
יצאתי מהפגישה ההיא, ואחרי תקופה ארוכה מאד של כיבוי, חזר הסבל. לא כאב מרפא. סבל בל יתואר.
הימים מאז קצת מחוקים לי.
ואז הייתי בלימודים. אנחנו לומדים כעת על דפוסי התקשרות. ואני חווה את דפוס ההתקשרות שלי, וההשלכות שלו, ממש ממש לעומק.
היה לי מאד קשה בלימודים. הוצפתי. ובכיתי. ויצאתי מאיזון בקלות.
קיבלתי המון תמיכה, מחברים וחברות בקבוצת הלימודים, מאסיסטנטית אחת שמאד תומכת בי בתקופה האחרונה. וגם המורה לקחה אותי לשיחה בהפסקה. ואמרה לי שאני יכולה להקל על עצמי. ולא לתרגל אם קשה לי מדי. שאני עושה עבודה משמעותית. ואני בדרך הנכונה.
היא גם הוסיפה שלמרות שבבלוג אני כותבת הרבה על התהפכויות, וקשיים ביצירת קשר, היא והצוות חווים אותי מאד יציבה בתוך הקבוצה. ועודדה אותי להעזר בחברות הקבוצה שאני בקשר קרוב יותר איתן. אותן אלה שבולט שאוהבות אותי ורוצות להיות שם בשבילי.
זה בילבל אותי מאד.
ואז הייתה לי תובנה.
כשאני עם הקבוצה. אם אותן ואותם אלה שמתקרבים. וניגשים. ומניחים יד. ואני ממש ממש מרגישה שהם רוצים לעזור. לרגע אני ממש יכולה להרגיש את האהבה שלהם זורמת אלי. והיא אפילו יכולה להיכנס פנימה. והיא אפילו פוגשת בתוכי רגש דומה שלי. אבל אז משהו קורה.
ואני מרגישה שהתגובה שלי אליהם מרגישה כמו משהו שלא מגיע מהמהות שלי. אלא איזושהי העמדת פנים. או משחק תפקיד. אני מרגישה שאני מגיבה כמו שמשהו בתוכי חושב שאני צריכה להגיב. כדי לא להכאיב. כדי שהאהבה שלי תתאם לאהבה שלהם.
יש איזשהו פיצול בתוכי. או פער. בין מי שבאמת מרגישה למי שמגיבה. וזה קשה לי נורא.
וכשאני חוזרת הביתה. לאחר הלימודים. או מפגש עם חברה קרובה. תחושת האהבה לא ממשיכה איתי. היא נעלמת. ואני שמה לב שאני כל הזמן מזכירה לעצמי בראש. את החברות שלי. מונה אותן בשם. ומזכירה לעצמי שהן אוהבות אותי.
וגם על הפסיכולוגית שלי אני חושבת. אני מזכירה לעצמי שאכפת לה. והיא חושבת עלי. ואני חשובה לה. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי את זה. וזה קצת מרגיע. אבל זה בראש. אני לא מצליחה ממש להתחבר להרגשה בתוכי.
הפסיכולוגית שלי הסבירה לי מאוחר יותר שזה מנגנון ההגנה שלי. שלא מאפשר לאהבה להיכנס פנימה. כי זה כל כך מסוכן. ושזה משאיר אותי מאד מאד בודדה. כי אין מגע ישיר בין החלק בתוכי שזקוק לאהבה. ורוצה להרגיש אותה ולבטא אותה, לבין העולם. זה עובר במסלול עוקף. וזה מרגיש כמו העמדת פנים.
והכל קורה בגלל שהילדה כל כך כל כך מפחדת מאהבה.
וכל כך ברור למה היא מפחדת. כשהיא איפשרה לעצמה לאהוב. וכשהיא הרגישה אהובה. אז, כל כך מזמן. זה קיבל תפנית איומה. והיא למדה שאסור אסור אסור לאפשר לאהבה להיכנס. ונולד השומר, ששומר עליה מאז. וממלא את תפקידו בנאמנות.
בפגישה האחרונה ניסינו לברר את זה.
באותו בוקר יצא לפסיכולוגית שלי לכתוב לי הודעה שהתחילה במילה ״מתוקה״ וזה היה לי מאד נעים. ונגע בי.
באיזשהו שלב בפגישה הפסיכולוגית שלי שאלה אם אני מרגישה את האהבה שלה כלפי.
אמרתי לה ״לפעמים״
ורק אז יכולתי לספר לה על ההשפעה של ההודעה מהבוקר עלי.
ואז התמלאתי חרדה. הלב שלי התחיל לדפוק. הגוף שלי התכווץ. היה לי קשה לנשום.
פעם ראשונה שממש הצלחתי להתחבר לאימה של הילדה שמתעוררת כשהיא מבטאת את ההזדקקות שלה לאהבה.
ואז השומר התעורר. והכל נעלם.
אז קשה לי מאד לאפשר לתחושת אהבה להיכנס לתוכי.
קשה לי מאד לבטא אהבה ממקום מחובר. זה מרגיש כמו העמדת פנים. כמו פלקט. כמו משחק. וזה ממלא אותי בתחושת בדידות. וניכור.
וגם כשהאהבה ניכנסת ונוכחת שם במלואה, היא נישארת לזמן קצר מאד. ואני צריכה להזכיר לעצמי אח״כ שהיא קיימת. וזה לא בדיוק אותו דבר.
והבדידות, והסבל, שמתלווים לזה הם בלתי ניתנים לתאור.
ועכשיו. עכשיו זה תהליך. וצריך סבלנות. כמו תמיד.
והסבל עדיין פה.
עכשיו צריך לדבר עם השומר. ולהודות לו. ולהכיר בעבודה המדהימה שהוא עשה לאורך השנים. עבודה שאיפשרה לי לשרוד. ולהקים משפחה. ולעבוד. ולחיות. איכשהו.
עבודה שכבר לא באמת נדרשת.
אני כותבת את זה והחרדה עולה. משהו בתוכי עדיין לא מרגיש שאפשר לתת לשומר ללכת.
הפסיכולוגית שלי אומרת לי לנסות להתחבר לילדה. להרגיש את הפחד שהיא מרגישה. הילדה הזו שכל כך כל כך זקוקה לאהבה. וכל כך מפחדת ממנה.
אני לא מצליחה בנתיים.
לא יודעת איך לסיים.
אולי מסר לכל חברותיי. שלמרות הפיצול בתוכי. האהבה שלי אמיתית. רק קשה לי לפעמים להרגיש אותה. זה לא מפחית ממנה. או מכן. או מחשיבות הקשר שלי איתכן.
ועכשיו מגיעות הדמעות. זה מבורך.
למעבר לפוסט הבא - עכשיו תורי
למעבר לפוסט הקודם - אני מבטיחה להקשיב