אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה. הרצון לתעד את תהליך הריפוי שלי מוביל אותי. והמילים יוצאות מהוססות אל הדף.
אני יושבת לי בחדרון קטן שששכרתי לכמה ימים, בזמן שאני נמצאת בסדנת העמקה של לימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת. זה פתחו של היום האחרון בסדנה. והנפש שלי קצת רוטטת ושברירית.
הכאוס משתולל לו בחוץ. ויש איזו תחושה של התפרקות. ודאגה גדולה מפני העתיד לבוא. אבל זה לא מה שהוביל לכאוס שהתחיל להתחולל בתוכי רק אתמול.
הסדנא פתוחה לכל תלמידי המכון, מכל השנים ומכל מסלולי הלימוד. הזדמנות לפגוש עוד נשים וגברים מהקהילה. ולתרגל איתם.
הגעתי לכאן בהתרגשות מלווה בחשש.
יודעת שזו הזדמנות לפגוש את עצמי לאחר הדרך הארוכה שעשיתי, במפגש עם אנשים חדשים. אנשים שבלב כולם שוכנת חמלה. ונוכחות אוהבת. אנשים שחלקם נמצאים במסלול להיות מטפלים. וחלקן כבר מטפלות. שמתעמקים בנפש האדם. ויש בהן רצון אמיתי ועמוק להיטיב.
ולצד כל זה החשש המוכר והמובן מהמפגש הזה. שיש בו הרבה פוטנציאל לחסד. וגם למפגש חוזר עם הפציעות הקדומות והעמוקות שלי.
חוויתי המון חוויות עמוקות ומשמעותיות במהלך הימים האלו של הסדנא.
מצאתי את עצמי מייצרת קשר בקלות. באיזו זרימה פנימית, ועם לב פתוח. גם בתוך הסדנא, וגם מחוצה לה, למשל עם בעלת הבית שהשכירה לי את החדר.
או עם קבוצת שכנים שישבו להם ברחוב, באחד הלילות, כשהייתי בדרכי חזרה לחדר השכור, לאחר מפגש עם כמה מחברי קבוצת התרגול היקרים שלי, והכביש לכוון חדרי היה חסום בשל מהומות בכפר סמוך, והווייז המשיך להחזיר אותי לאותו כביש חסום לא משנה באיזו דרך בחרתי.
ואז הגעתי לאיזה רחוב ללא מוצא. וקבוצת שכנים ישבו להם ברחוב. במין מפגש חברי נינוח. ופשוט עצרתי לידם וביקשתי הכוונה. ותוך כדי כך התחילה לה שיחה נעימה. ושמחתי כל כך על היכולת הזו פשוט לייצר קשר. עיניים פוגשות עיניים. ולב פוגש לב. בטבעיות. ללא חשש.
פגשתי את הגוף שלי בתרגול תנועה בשיטת חמשת המקצבים. הרצון האוטומטי הראשוני שלי היה להימנע. אבל אז נולדה בתוכי סקרנות לבדוק מה יקרה אם אנסה לשתף עם זה פעולה. ונתתי לגוף שלי לנוע. עם עיניים עצומות. ופגשתי תנועה עדינה. לצד חוסר יכולת להניע את הזרועות. ועצב והמון חמלה לעצמי. ובכיתי. ופקחתי לרגעים עיניים ואפילו יכולתי לרקוד יחד עם אסיסטנטית אהובה מהלימודים שלי. וזו הייתה חוויה מרגשת ומחברת.
במפגש האחרון עם הפסיכולוגית שלי, עלתה חזק מאד התחושה שאין בי יכולת לייצר קשר עמוק ומשמעותי ומלא באהבה, ונוכח בחיים, עם נשים מקבוצת השווים לי. לא משנה אם זה קשר חברי או רומנטי. התחושה הייתה שהלב שלי בכלל לא יכול להיפתח ולהרגיש משהו שיאפשר קשר כזה.
והמון כאב עלה לצד זה.
כל הנסיונות להיזכר בתחושה של אהבה, בקשרים של אחת על אחת, במבנה הזה. לא קשרים שמעורבת בהם היררכיה. אלא פשוט קשרים שוויונייים, עלו בתוהו.
אפילו לא יכולתי להיזכר בתחושת אהבה לאחותי בתקופת הילדות או לאחריה. או לאחי.
רק בתחושות אשמה, על כך שהם אוהבים אותי בצורה כל כך ברורה, ואני לא מסוגלת להשיב באותו מטבע.
וזה העלה סוג של יאוש. ששום דבר לא יוכל להשתנות בחיים שלי בהמשך הדרך. בכל מה שקשור לאהבה וקשרים משמעותיים וקרובים בעולם.
אני מרגישה שהנסיונות שלי לתאר את התחושה, אינם מדויקים. ואין באמת מילים שיכולות לתאר אותה באופן מדויק. כי הרי יש לי חברות שנוכחות בחיי. וכשאני בקשר איתן אני מרגישה תחושה של אהבה וחיבור. אבל יש משהו באהבה הזו שלא נוכח כל הזמן בחיי. זה כמעט נשכח כשאני לא בקשר ישיר איתן באותו רגע של חיבור. ולפעמים אני אפילו צריכה להזכיר לעצמי שהן קיימות בחיי. ושאני אוהבת אותן. והן אוהבות אותי.
ואתמול בסדנא פגשתי את זה בצורה חזקה כואבת ומטלטלת.
אני עוצרת ונושמת. נשימה עמוקה ומווסתת. ועולה בי היסוס. כיצד להמשיך.
והחמלה עולה מתוכי ולוחשת לי. הכל בסדר. כל מה שיעלה עכשיו זה מה שקורה ברגע הזה. זה רק חלק ממך. ולא כל כולך. הזדמנות נוספת למפגש עם חלק כואב שמבקש ריפוי. וזה גם ממש בסדר אם הדברים לא יהיו מדוייקים.
יש מישהי בסדנא שעוררה בי עניין מיוחד. זה לא קרה ברגע הראשון. זה קרה לאחר שהיא הזמינה אותי מהקצה השני של החדר לתרגל איתה ועם עוד מישהו מקבוצת הלימודים שלי, שיש לי חיבור עמוק אליו. ואני טיפלתי בה. והיה חיבור. ומשהו בתוכי ניצת. ומשהו אחר בתוכי נבהל. בהלה עמוקה. כמעט בעתה.
זה קרה שלשום. ממש לקראת סוף היום. ואתמול בבוקר המשכנו לתרגל באותה קבוצה.
והיא טיפלה באותו בחור. ואני הרגשתי את הבהלה גואה בתוכי. איזה חלק בתוכי, מוכר, עתיק, שלא פגשתי כבר המון המון זמן, התעורר. ולחלק הזה יש אנרגיה דורשנית. הוא זקוק לקשר. באופן כמעט נואש. והוא יעשה הכל כדי לקבל אותו. באופן בו הוא זקוק לו. בלי לראות כמעט את הצד השני.
ואז הגיע השלב בו אותו בחור טיפל בי. וכמעט מיד עלה בי בכי. עמוק ומטלטל. ותכנים של הפגיעה הקדומה. וגלים של פריקה בגוף. והרגשתי חשופה מאד. ופגיעה. ומשהו בתוכי הרגיש שהכל יצא עבורה. כדי לייצר קשר. ועלתה בי סלידה עמוקה. מהחלק הזה. וכמובן שלא יכולתי להביא את התכנים האלה. לא יכולתי להביא את האמת שלי. וזה היה בלתי נסבל.
המון בושה עולה בי גם עכשיו. כשאני כותבת את המילים האלה. לצד חמלה למקום הזה.
ובסוף הטיפול הרגשתי שזה רק הרחיק אותה. משהו באנרגיה הדורשנית הזו שלי באמת מרחיק. והבנתי אותה. וכאבתי אותי. והרגשתי ממש לבד. כי לא באמת יכולתי להביא את האמת הזו. וגם כשדיברתי עם אותה אסיסטנטית אהובה בהפסקה לאחר התרגול, וניסיתי להבין למה אני מרגישה כל כך רע. יכולתי רק להגיד שהרגשתי שלקחתי יותר מדי מקום. אני חושבת שאפילו לא הבנתי באותו רגע את האמת העמוקה שישבה מתחת לכל זה. התובנה הגיעה רק מאוחר יותר.
בערב קבוצת התרגול שלי שוב הזמינה אותי להיפגש איתם לארוחת ערב. אבל הרגשתי מרוקנת ועייפה. ובחרתי ללכת לישון מוקדם. הלב שלי נסגר. ונותרתי שוב לבד.
הדמעות מלטפות את העיניים שלי מבפנים אבל מסרבות לצאת. אותן דמעות שהתפרצו אתמול כל כך בקלות.
ואני לוחשת לעצמי. בלי להאמין עד הסוף. אלה חומרים עמוקים ומשמעותיים. זה כל כך חשוב שהם עולים. וזה באמת מאד מאד כואב. אבל הינה הזדמנות לריפוי ופרימה. ובסופה אולי משהו יתבהר גם בכל מה שקשור ליצירת קשר קרוב ואמיתי.
ועוד מעט אתארגן ואסע ליום האחרון בסדנא. ושם אפגוש אותה. ואת עצמי. ואת הכאב.
היא לא תקרא את הבלוג שלי. אבל מתוך תוכי אני מבקשת סליחה על האנרגיה התובענית שהפניתי לעברה והדפה אותה. זו אנרגיה של כפייה. שמכאיב לי נורא שיוצאת ממני.
כמעט בלתי אפשרי לתת לה מילים. אבל אפשר ממש להרגיש את הכאב שהיא מייצרת.
והפסיכולוגית שלי נסעה לחו״ל עם אחותה. ותחזור רק ביום שלישי. לא בטוח שיש לה קליטה, ושהיא תוכל לקרוא את הפוסט שכתבתי. וזה מרגיש קצת לבד.
אבל גם חברות וחברים יקרים מקבוצת האם שלי יהיו שם בסדנא היום. חלקם קוראים את הבלוג. והם יחבקו אותי באהבה. ואני ארגיש שייכת ומוגנת.
כמה מופלא שאני כבר יכולה להרגיש שייכת לקבוצה. להרגיש בבית.
לאט לאט. בייבי סטפס כמו שהמורה המופלאה שלי ליוגה אומרת. עוד ועוד חלקים בתוכי יזכו לריפוי, ואז חלקים בריאים ואורגניים בתוכי יחזרו להתגלות.
למעבר לפוסט הבא - יוצאת לדרך חדשה
למעבר לפוסט הקודם - החתול שלי לימד אותי לבכות