חיפוש
  • Ahimsa

יוצאת לדרך חדשה

עודכן ב: יול 6



החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי.


אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

לא ממקום של כעס. או שבירת כלים.

לא בגלל שאני מרגישה שאין לי צורך יותר בטיפול.

אלא מתוך בחירה.

מתוך הבנה שכבר תקופה שאני מרגישה שהייתי רוצה טיפול שעובד בדרך שאני לומדת בלימודי הפסיכותרפיה שלי.

כבר תקופה שעולה הרבה תסכול בטיפול שלי. וזה כמעט העיסוק העיקרי שלנו.


ובאיזשהו רגע. עוד רגע של תסכול וכעס. שהתקשיתי להתאושש ממנו. הפסיכולוגית שלי הזכירה לי, שבאחת הפגישות האחרונות, פגישה בה היא הזמינה אותי להגיד את כל מה שמכעיס ומתסכל ומכאיב, אמרתי שחשבתי לעזוב את הטיפול. ולעבור לטיפול מהסוג שאני לומדת. ואמרה לי בעדינות, שאולי זה מה שנכון לי עכשיו.

בשניה הראשונה הרגשתי שהיא מעיפה אותי מהטיפול. זה ממש הכאיב. ולקח קצת זמן להבין, שהיא בעצם מראה לי משהו שעלה ממני, אבל שחששתי מאד להתבונן בו.


היא אמרה לי שאני יכולה לבחור להמשיך איתה. ויש לנו עוד דרך משמעותית שאנחנו יכולות לעבור ביחד, אבל שאני באמת צריכה לבחור. ולקבל אותה ואת דרך הטיפול שלה. ולא לנסות לשנות אותה כל הזמן ולהפוך אותה למשהו שהיא לא.

או שאני יכולה לבחור לעזוב. ולמצוא לי מטפלת אחרת. ואולי זה מה שיותר נכון לי עכשיו.


והייתי בזה שבוע. ממש בדקתי עם עצמי איפה אני נמצאת. ומה הייתי רוצה לבחור. ממש רוצה. לא בחירה מתוך פחד. או נוחות. אלא בחירה מתוך האמת הפנימית שלי.

ובחרתי ללכת.


היכולת שלי לבחור ללכת. אחרי 11 שנים של טיפול.

לבחור להפסיק להיות בקשר עם הפסיכולוגית שלי.

מי שהייתה הדמות המשמעותית ביותר בחיי לאורך השנים האלו. מי שליוותה אותי בתהליך הריפוי, והייתה עדה לכל כך הרבה רגעים עמוקים וכואבים ומטלטלים וגם רגעים משמחים מלאים בתקווה וריפוי. מי שהלכה איתי יד ביד. ולא ויתרה אף פעם. גם ברגעים בהם הדפתי בכל כוחי, לפעמים אפילו באכזריות. מי שהאמינה לכל אורך הדרך שהריפוי אפשרי. גם בזמנים שהאפלה עטפה אותי ולא איפשרה לשום קרן אור להיכנס. זו שלימדה גם אותי להאמין בריפוי.

היכולת שלי לבחור ללכת. ולהיפרד ממנה. אומרת הכל על הדרך המשמעותית שעשיתי. זה כמעט לא יאומן. להתבונן במקום שהייתי בו לפני 11 שנים אל מול המקום שאני נמצאת בו היום. איזו דרך ארוכה וקשה וכואבת ומייסרת ומשמעותית עשיתי.


ואפילו האפשרות שלי להתחבר כל כך לטיפול שעובד דרך הגוף. דרך מיינדפולנס. והתבוננות פנימה בחוויה שנוכחת ברגע הזה. היא כמעט נס. כי ככה למדתי לעבוד עם הפסיכולוגית שלי. לאט לאט. ובסבלנות. למדתי להכיר בקיומו של הגוף שלי. למדתי לאפשר לרגשות שלי להגיע. התיידדתי עם הבורות האפלים שלי. ולמדתי שאני יכולה לקבל את כל החלקים שלי. ברכות וחמלה. לעיתים.


ולמדתי להכיר בצרכים שלי. לדעת מהם. ולאפשר אותם. לבחור לעשות את מה שעושה לי טוב. כי אני ראויה לזה. ומותר לי. מותר לי לרצות משהו. ולבקש אותו בקול רם. מותר לי לדאוג לעצמי.


ובסוף השבוע האחרון הייתי ברטריט מהלימודים. ולאחר תרגיל שעשינו עם הצל שלנו. אותם חלקים שאנחנו מחביאים. או מתביישים בהם. עלה בי באחד התרגולים כעס עמוק על אמא שלי. כעס שלראשונה יכולתי ממש לבטא. עלה בי דחף עז להרביץ. ומי שטיפלה בי הציעה לי להרביץ לכרית. והתמסרתי לזה. ופשוט הרבצתי לכרית שוב ושוב ושוב. בחמת זעם. ואפילו יצאה זעקה תוך כדי. והרעש באזניים שלי כשהכיתי בכרית, הרגיש כל כך חזק. עוצמתי. והצלחתי להגיד לאמא שלי את כל המילים התקועות של הכעס שהיו תקועות שם מילדות. ובכיתי. בכיתי את כל הכאב של הילדה הקטנה הזו שהרגישה שאמא שלה הייתה אכזרית אליה. ולא הוגנת. אמא שהאשימה אותה באנוכיות כשהיא דאגה לצרכים שלה. והילדה הקטנה ממש הייתה שם נוכחת. ונשמעת. ויכולתי ממש ממש להיות היא.

וזה היה כל כך משחרר.

ולאחר מכן הרגשתי הקלה עצומה.

וקצת אשמה. שכל כך כעסתי על אמא שלי. ואמרתי לה דברים קשים מאד. והיא לא פה כבר. ולא יכולה להתגונן.

ולבסוף הרגשתי חמלה עמוקה כלפיה. ואהבה.

מילאה אותי אהבה. שפשוט נזלה ממני. אהבה לעולם. לאנשים סביבי. לעצמי. ולילדה הקטנה בתוכי שהצליחה לשרוד.


ויש לי עוד דרך לעשות.

ומצאתי מטפלת בשיטה שאני לומדת שאני מרגישה שתוכל להתאים לי. היא לא פנויה כרגע. ואולי יעבור עוד זמן מה שאצטרך להמתין לה. אבל אני מרגישה שאני יכולה להמתין. ואולי זה אפילו נכון להיות לתקופה ללא טיפול.

ובתחילת השבוע הבא אפגש עם המטפלת שלי בפעם האחרונה.


אני לא בטוחה שהצלחנו להיפרד באופן מלא.

זה לא פשוט לסכם שנים רבות כל כך של טיפול.

כניראה שזה אף פעם לא ירגיש לגמרי שלם.

אני מגיעה קצת מנותקת לפגישות האחרונות מאז החלטנו על הפרידה. לא מצליחה להתחבר לעצב שלי. לא מצליחה להתחבר למטפלת.

ולמרות שבאחת הפגישות הגיעה ילדה שמרגישה נטושה. והבנו שחשוב מאד להקשיב גם לה. ולא להדיר אותה. לא פגשנו אותה שוב.


אני מקווה שבפגישה האחרונה יהיה חיבור. אולי נוכל לחוות ביחד את העצב על הפרידה. ואת השמחה בה. אולי נוכל ממש להיות ביחד פעם אחת אחרונה. אולי היא תוכל לספר לי מהמקום שלה כמה משמעותית הדרך שעשיתי בעיניה. וכמה גם אני יקרה לה.

קצת כמו אמא שמשחררת את הילדה שבגרה לדרכה. ונותנת לה את ברכת הדרך. ועוטפת אותה בכל אהבתה. כצידה ומגן לדרך הארוכה שעוד נכונה לה.


ואני יוצאת לדרך חדשה. וסקרנית לראות איך אפגוש שם את עצמי. בקשר חדש.

את עצמי הבוגרת יותר. למודת הנסיון. שמנסה לא להדיר את החלקים הכואבים והפגועים. שמתרגלת חמלה. ונוכחות אוהבת.

ואני לבטח אתגעגע מאד מאד.

וכניראה שגם בכאב הגעגעוע יהיה משהו מרפא.

למעבר לפוסט הבא - אני עץ עבות

למעבר לפוסט הקודם - כשחלק קדום וכואב בתוכי מתגלה