אני יושבת על המרפסת. שעת בוקר. לא מוקדמת מדי. ורוח קלילה מלטפת. כל כך נעים להרגיש את הרוח הקרירה הזו, לאחר החום המתיש של הימים האחרונים. זה דומה קצת להקלה שמופיעה לאחר ימים ארוכים של סבל. אני מתמסרת לרוח. ומתענגת עליה. עוצמת עיניים ונושמת עד מלוא ראותיי. לאט. אני לא ממהרת לשום מקום. היום רק התחיל. אפשר לבחור לעשות הכל בנחת.
משהו הישתנה. עמוק בתוכי. התייצב. זה מקום מוכר. כבר ביקרתי בו לרגעים בעבר. ובכל זאת הוא מרגיש קצת אחרת.
בשיעור האחרון בלימודי הפסיכותרפיה נגענו בשיטה שעובדת עם החלק האורגני שבתוכנו. אותו חלק בריא ומסתורי שנולדנו איתו. וקיים בתוכנו. החלק שמתחבר לחיים בפשטות. בזרימה. חלק שיש לו אכויות של בטחון, וסקרנות ושמחה ואהבה. ועוד המון אכויות מהסוג הזה.
השיטה מאפשרת לנו להרגיש לרגע את החלק הזה. שהרבה פעמים הוא מוסתר מתחת לכל הפגיעות שחווינו. ועטוף בשכבות של הנחות יסוד מגבילות שלמדנו לאורך השנים. ואז קשה מאד לחוות אותו. קשה לחיות מתוכו.
ואז תירגלנו.
ובתרגול, בעזרת מי שטיפלה בי, התחברתי לאיזו תחושה של אדמה שהייתה בתוכי. גם זו הייתה תחושה שכבר הרגשתי בטיפול שלי בעבר. אדמה כבדה וטובה ממש במרכז הגוף שלי. שייצבה אותי.
ואז מתוך האדמה הזו צמח עץ. עץ עבות. עם גזע כל כך רחב שלא יכולתי להקיף אותו בזרועותיי. ונוף עצום ורחב. מלא בעלווה ירוקה. ורשת של שורשים עמוקים, נטועים עמוק באדמה.
ואני הייתי העץ הזה. והעץ הזה היה אני.
הרגשתי את העוצמה שלו. והיציבות שלו. הקפתי אותו בזרועותי עד כמה שיכולתי והרגשתי את החספוס הנעים של הגזע שלו.
שמעתי את רחש העלים נעים בעדינות ברוח המלטפת.
והרגשתי שהעץ הזה. אני. מגן על הילדות שלי. שחוסות בצילו. ומעניק מצילו בנדיבות לכל מי שזקוק.
והרגשתי שהעץ הזה מתחבר לאדמה ולשמיים.
ורציתי שכולם סביבי יוכלו להפוך לעצים. ויוכלו להרגיש ככה. ויהיו חלק מיער עצום וגדול שאי אפשר לראות את סופו.
והתמלאתי אהבה.
זו הייתה חוויה מרגשת. ומעצימה. הרגשתי בתוכי חוסן עמוק ובשל. הרגשתי מוכנה. מוכנה להתחיל את הפרקטיקום ולטפל. הרגשתי שלמה באופן שלא הרגשתי בעבר.
הרגשתי חלק מהעולם.
רק בתום התרגול, כשפקחתי עיניים, הבנתי שחברה אהובה, שהייתה צופה בתרגול, והאסיסטנטית שליוותה אותנו התרגשו עד דמעות. וממש התחברו לחוויה. זה הידהד בין כולנו. זה היה עוצמתי. ועמוק. ורחב. וחובק כל.
בתחילת השבוע הקפצתי את הילדה שלי לחברה. ובדרך חזרה שמתי לב לשעה. זה היה בדיוק היום והשעה שהייתי אמורה להיכנס לפגישה עם המטפלת שלי. ומשהו בלב שלי נצבט. ולצד זה הרגשתי שקט. שקט עמוק ומהותי. זה הרגיש לי לגמרי נכון. ומדויק. כאילו שהמילה מדויק נולדה לתאר את הרגע הזה.
הפגישה האחרונה איתה הייתה מרגשת. וקרובה. ומחוברת. כמו שייחלתי שהיא תהיה.
והיא כתבה לי ברכה מרגשת. שנגעה בי.
ויצאתי לדרכי.
ועכשיו.
עוד רגע הלימודים נגמרים. פרק נגמר. נמשיך בשנה הבאה במתכונת אחרת.
ועדיין לא התחלתי טיפול חדש. זה יקח עוד זמן. אולי כמה חודשים.
והפרקטיקום יתחיל רק לאחר החגים.
רגע של הפוגה.
הזדמנות פשוט להיות ולחוות את מי שאני עכשיו.
ועוד מעט אני חוגגת חמישים. המספר הזה לא נתפס בעיני.
לראשונה אי פעם, אני רוצה לחגוג את חיי. את המקום הזה שהגעתי אליו.
אני רוצה לחגוג את זה עם חברות.
אני רוצה לחגוג עם חברי ללימודים.
אני רוצה לחגוג את החיים.
אני רוצה להיות מוקפת אהבה. ולהנות מתחושת השייכות שהייתה תמיד כל כך זרה לי. ועכשיו היא נוכחת בכל כך הרבה רגעים.
אני עוד לא יודעת איך בדיוק אעשה את זה. מעולם לא תיכננתי לעצמי יומולדת. אולי אצטרך לבקש עזרה. גם זה חדש ומרגש.
הפסיכולוגית שלי איחלה לי בפגישה האחרונה שעכשיו אמצא אהבה.
גם לזה אני מוכנה.
מאפשרת לעצמי להרגיש את הכמיהה. לדמיין איך זה יוכל להיות. עכשיו. מהמקום הזה שאני נמצאת בו. כמה זה יוכל להיות אחר מכל קשר שחוויתי בעבר. כי אני כל כך אחרת.
וברגע הזה. הרוח הקלילה עדיין מלטפת אותי. ואני יוצאת אל היום החדש במתינות. ברוך. מתמסרת לתחושה הנעימה שממלאת אותי. ושוהה בה עוד קצת.
כל כך חשוב לעצור רגע ולהבחין ברגעים האלה. להכיר בערכם.
איזו דרך עשיתי כדי להגיע לרגע הזה. וליכולת להבין לעומק כמה הוא יקר. ולכן להתענג עליו עד תום. כי הוא עוד ישתנה ויחלוף ויחזור.
כמו עונות השנה.
למעבר לפוסט הבא - חמלה או לא, לחיות את החיים במלואם, זה הריפוי שלי.
למעבר לפוסט הקודם - יוצאת לדרך חדשה
Comments