חיפוש
  • Ahimsa

חמלה או לא, לחיות את החיים במלואם, זה הריפוי שלי.

עודכן: 16 באוג׳ 2021



ביום שבת אח שלי הודיע לי שאבא שלי מאושפז במצב קריטי בבית חולים, מורדם ומונשם, בגלל דלקת ריאות.

אבא שלי התאשפז הרבה פעמים לאורך השנים בשל מחלת כליות. וארועים מוחיים. וכבר היה במצבים קשים ובסכנת חיים.

אבל הפעם זה הרגיש אחרת.

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה - הלוואי שהפעם הוא ימות.

לאחר שהמחשבה עלתה לי לראש באופן אוטומטי ללא שליטה, נשמתי. ובדקתי מה קורה בתוכי.

לא הייתה שם בהלה. ולא תחושת אשמה. רק איזו ידיעה שזה המצב. זו האמת שלי.


לאחר כמה רגעים הגיעו עוד מחשבות.


יש בתוכי איזו אמונה שריפוי באמת מסתיים רק כשכבר אפשר לשחרר את הכעס. ולהרגיש חמלה כלפי הפוגע. כי גם הוא לבטח נפגע בחייו. ועבר דברים שהובילו אותו להיות פוגע בעצמו.

אני לא זוכרת איך האמונה הזו נולדה. אבל היא נמצאת שם. פועמת בתוכי.


ואני רציתי שהוא ימות. לא עלה שום עצב. ושום שביב של חמלה. רק חמלה כלפי עצמי. שאם האמונה שלי באמת נכונה, אני אולי לא אוכל להשלים את תהליך הריפוי.


וזה מורכב במיוחד במקרה שלי. שאין בו באמת סיפור ממשי. אין לי זכרונות מהפגיעה. ואני לא באמת יודעת אם הוא היה הפוגע. אני יודעת שהייתה פגיעה. הגוף שלי זוכר. והגוף שלי משוכנע שזה הוא. והחלומות הקשים שעולים כל פעם לפני שאני צריכה לפגוש אותו מספרים את הסיפור.

אבל לעולם לא אדע בוודאות. הוא הכחיש. והאחים שלי מסרבים להאמין בסיפור שלי. ואני ממשיכה לחיות בהשתקה מול המשפחה שלי.

אז אולי אני ממש לא הוגנת כלפיו. והוא בכלל לא אשם.


ועדיין ממש רציתי שהוא ימות.


היה שיח איך נתחלק בימים ומי יסע אליו מתי. וניסיתי לדחות את הקץ ככל האפשר. ואמרתי שאוכל לנסוע היום. אתמול אחותי הייתה שם, וסיפרה שהמצב שלו התייצב, ושאולי היום כבר יעירו אותו ויגמלו אותו מההנשמה. וחשבתי לעצמי, כמה אירוני שדווקא היום, כשאני מגיעה, הוא יהיה ער...


וישנתי גרוע בלילה. המון חלומות שגרמו לי להתעורר עם מועקה, בלי שממש זכרתי מה חלמתי.


ובכל זאת נסעתי היום.


כשהגעתי למחלקה, הוא לא היה שם. הוא היה בדיאליזה.

אז הלכתי לדיאליזה.

וכשנכנסתי ראיתי אותו וניגשתי למיטה שהוא שכב עליה.

האחות שאלה אותי, מי את בשבילו? ואמרתי, אני הבת שלו.

למרות שהיה לי ממש מוזר להגיד את זה . הוא זר לי, ואני זרה לו. ואנחנו לא בקשר כבר שנים. רק נפגשים פה ושם בארועים משפחתיים, ואני עושה ככל יכולתי כדי לא להיתקל בו, ולשמור לא לראות אותו אפילו בזוית העין.

ונשמתי לרווחה. הוא עדיין היה מורדם ומונשם.

והוא שכב שם. החזה שלו היה קצת חשוף. ועלה וירד בקצב מכונת ההנשמה. והוא היה מכוסה רק בסדין. למרות שהיה ממש קר בחדר.


ופתאום הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות. לא שלטתי בזה. והרגשתי עצב עמוק.

הוא היה כל כך חסר אונים. וניראה כל כך זקן. והוא פשוט לא יכול היה להזיק לי בשום צורה. הוא היה הצל של עצמו.


ותהיתי, האם זו חמלה כלפיו?


ואז, אחרי התלבטות ארוכה, נגעתי ביד שלו, כדי לבדוק אם קר לו, והיא הייתה ממש קרה. אז ביקשתי שמיכה בשביל לכסות אותו. והאחות הביאה שמיכה וכיסינו אותו ביחד.


ועדיין רציתי שהוא ימות.


הייתי שם כמה שעות. לאורך הדיאליזה. ואח״כ הלכתי איתו חזרה למחלקה. לרגעים הוא פקח את העיניים אבל הוא לא ממש זיהה שאני שם.

הרופאה אמרה לי שהוא במצב קשה. אבל הוא מאד חזק. ושצריך לשמור על אופטימיות.

לא סיפרתי לה שהתקוות שלי שונות משלה. רק הינהנתי.

והיה לי ממש ממש קשה. הרגשתי שפיסות ממני מתפרקות ונופלות לריצפה. ואף אחד לא שם לב. והרגשתי שאני הולכת ונסגרת כדי להגן על עצמי.

והלב שלי, שהיה כל כך פתוח ומלא אהבה, בתקופה האחרונה, וכל כך חי, נסגר. כמו שהוא יודע. כדי להגן עלי.


וחזרתי הביתה. והרגשתי מותשת. באפיסת כוחות. והלכתי לישון. כמו שאני תמיד עושה כשאני צריכה לברוח מהרגשות שלי.


ועכשיו אני כותבת. זה לא פשוט לכתוב את הפוסט הזה. אבל אני מרגישה שאני חייבת. האמת היא נר לרגלי, כואבת ככל שתהיה. להתעלם מזה לא יגרום לזה להעלם.


העצב ממלא אותי.

אני נותנת לו להיות, ושמחה בו.

עצב עלי. עצב עליו. עצב על המצב הדפוק הזה.

עצב על העולם הזה שפגיעות בתוך המשפחה עדיין מתרחשות בו.


היום הזה מרגיש לי קצת אבוד. כדאי שעכשיו אשחרר. זה לא הזמן לקוות שאוכל שוב להרגיש שהכל בסדר. כי הכל ממש ממש לא בסדר כרגע.


מחר יום חדש. מקווה שאקום וארגיש אחרת.

אבא. אם אתה הפוגע, או רק מסמן אותו עבורי. מורכב ככל שזה יהיה, אני לא מוכנה להמשיך להיפגע.

אני אחזור לעצמי. גם אם זה יקח זמן.


חמלה או לא, לחיות את החיים במלואם, זה הריפוי שלי.

זה הנצחון שלי.



 

למעבר לפוסט הבא - ממתינה בסבלנות לראות מה יילד יום

למעבר לפוסט הקודם - אני עץ עבות








57 צפיות