חיפוש
  • Ahimsa

ממתינה בסבלנות לראות מה יילד יום

עודכן: 18 באוג׳ 2021



אבא שלי נפטר לפני שבוע.


התעוררתי באותו לילה ב 1:30 ולא הצלחתי להרדם.

אח שלי התקשר ב 2:00 לספר שהוא ואחותי נוסעים לבית החולים. התקשרו משם ואמרו שהוא במצב קשה ושנגיע. זכרנו מאמא שלי שזה מה שאומרים אחרי שכבר מתים.

הם נסעו.

ואני נשארתי להמתין.

הם נסעו עם תקווה שהוא עוד חי. אני חיכיתי באי שקט לשמוע מהם שהוא מת.

בסביבות 4 הם התקשרו לספר שזה סופי. שהוא נפטר ב 1:30 לפנות בוקר.

כבר לא ישנתי באותו לילה.

סידרתי את הבית. עשיתי כביסה. התיישבתי במרפסת והסתכלתי על הצבעים של השמיים מישתנים ומתבהרים.

חיכיתי לשעה סבירה להתחיל לספר לאנשים.

חיכיתי לשעה מתאימה להעיר את הילדות ולספר להן.


הפסיכולוגית שלי לשעבר, שעידכנתי אותה יום קודם במצבו, כתבה לי מוקדם בבוקר ושאלה לשלומי. סיפרתי לה שאני לא מרגישה כלום. שאני אטומה לגמרי.


האקסית שלי הגיעה בבוקר להיות איתי כשאני מספרת לילדות. היא גם הסיעה אותנו אל הבית שלו בצפון. לא הייתי מסוגלת לנהוג. ונישארה שם את הלילה. מזל שהיא הייתה שם איתי.


הלוויה הייתה לי מאד קשה. עשיתי טעות ובחרתי לעמוד ליד אחי ואחותי. מול כולם. ונאלצתי להקשיב להספדים.

מול כולם.

לא יכולתי להסתתר.

והרב הקריא פרק מתהילים. על צדיק שלא עשה רע מימיו.

ואני רק רציתי להעלם.

קהל שלם עמד מולנו. ומלבד האקסית שלי, שהייתה שם, אף אחד לא ידע.

מזל שהיא הייתה שם.

ליד הקבר היא חיבקה אותי ובכיתי.

בכיתי עלי.

בכיתי על הפנטזיה שהייתה לי שאולי על ערש דווי הוא יתוודה ויתן לי את הוודאות שחסרה לי. ויתנצל שפגע בי.

בכיתי על הלבד הזה שהרגשתי.


קשה להיות במצב הזה בשבעה.

ההשתקה הופכת להיות מוחשית יותר, מול כל סיפור שמספרים עליו, וכל זכרון שעולה.

חברה יקרה כתבה לי ברגישות, שהיא מבינה כמה קשה לי להיות שם כשלחוויה שלי אין שום מקום וקול.


הרגעים היחידים בהם הרגשתי הקלה לזמן קצר, היו כשהגיעו חברות וחברים שמכירים אותי לעומק, חברות שיודעות. חברות שהסתכלו עלי והבינו. אפילו בלי מילים.

לא תמיד אפשר היה לדבר כי לרוב היו שם גם חברים מהעבודה שבאו לבקר אותי ולא ידעו.

אבל המבט הספיק. והחיבוק.

לרגע אחד, לא הושתקתי.


השתדלתי לא לשבת לאורך זמן במעגלים של העלאת זכרונות. ולשמוע שוב ושוב סיפורים של אחותי על השנים האחרונות שלו, שנים שלא היה לי חלק בהן.

העדפתי להיות עם הילדות והילדים של המשפחה, ולשחק איתם משחקי קופסא.


אתמול הפסיכולוגית שלי הגיעה. גם הפעם לא היינו לבד, ולא יכולנו ממש לדבר.

אבל היא כן הספיקה להגיד לי שדווקא עכשיו, כשהוא כבר לא כאן, אוכל לעשות עבודה משמעותית מולו. עכשיו כשהפנטזיה שהכל יפתר במציאות, כבר לא רלוונטית.

היא אמרה לי שהיא סומכת עלי שאעשה את מה שצריך בטיפול הבא שלי.


אבל אחרי שהיא הלכה, והיה לי רגע לבד. הוצפתי פתאום עצב עמוק. פתאום הרגשתי אובדן. וחיפשתי פינה שקטה ובכיתי. בכי ממושך.

אני לא יודעת אם הרגשתי את אובדן הקשר איתה. או את האובדן של אבא שלי. ואולי המפגש איתה איפשר לי להרגיש את כל האובדנים שלי ביחד.


ואז הגיעה מועקה. לא הקלה.

כבר כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את המועקה הזו.

ובנתיים היא נישארה איתי.

כניראה שהיא רוצה לספר לי משהו.


היום השבעה ניגמרת.

אני ממשיכה להגיד לעצמי בתוך תוכי, שעכשיו יהיה קל יותר.

אולי אני כבר לא אחלום את כל החלומות האלה, לפני מפגשים משפחתיים כי הוא כבר לא יהיה בהם.

אני כבר לא אצטרך לחשוש מהמפגש איתו, ומההשפעה שתהיה לזה עלי.

אולי משהו בקשר שלי עם האחים שלי יוכל להישתנות. עכשיו כשהוא כבר לא כאן.


אני עדיין אטומה. מרגישה שיש מסך ביני לבין עצמי וביני לבין העולם.

משהו בהתנהלות שלי רובוטי. ממש כמו פעם.

כבר שכחתי איך זה מרגיש.

לא להאמין שפעם חייתי ככה כל הזמן. זו הייתי אני.


עוד מעט זה יעבור.

אני צריכה רק קצת סבלנות. וחמלה.

אני מודה לחלקים האלה שלי, שמתעוררים כשהם חושבים שאני צריכה אותם. ויוצאים להגנתי.

הם עדיין שם. וכניראה תמיד יהיו.

ואני יכולה לסמוך עליהם שהם ישמרו עלי תמיד.

אפילו אם אני כבר לא באמת זקוקה להם באופן הזה.


מדהים שכל זה קורה כשאני בתקופה של בין לבין.

אני בחופשה מהלימודים, ומהתרגול בקבוצה, וסיימתי טיפול פסיכולוגי אחד, ואני רגע לפני טיפול חדש. שאני עדיין לא יודעת מתי הוא יתחיל.

ובכל זאת אני מרגישה יציבה מול הכל. החוסן הפנימי שלי שב ומתגלה.


ועם כל העמימות, יש בי גם שקט.


אני מרגישה שאני בנקודת ציון חשובה בחיי.

נקודת מיפנה.

תם פרק, ומתחיל פרק חדש.

ואני ממתינה בסבלנות לראות מה יילד יום.


 

למעבר לפוסט הבא - עוד קצת ריפוי, והרבה חמלה

למעבר לפוסט הקודם - חמלה או לא, לחיות את החיים במלואם, זה הריפוי שלי.









46 צפיות