חיפוש
  • Ahimsa

עוד קצת ריפוי, והרבה חמלה

עודכן: 1 בספט׳ 2021



השיבעה הסתיימה ביום שני בצהריים.

חזרתי הביתה. וישנתי כמה שעות. הייתי ממש תשושה. שיבעה היא מאד מעייפת בפני עצמה, אבל זה מעייף במיוחד גם לשחק תפקיד לאורך זמן.


מדהים לחשוב שעשיתי את זה בעבר, כל כך הרבה שנים, רוב שנותי, ולא הייתי מודעת לכמה אנרגיה זה דורש. זה פשוט היה חלק ממני.


היו לי הרבה תוכניות ליום שני. תכננתי ללמוד קצת ולהשלים פערים שצברתי בשיבעה. רציתי לנקות את הבית שהוזנח במהלך השבוע. חשבתי לעשות קניות.

אבל כשקמתי מהשינה הרגשתי את השיתוק המוכר. שלא ביקר כבר הרבה זמן. ופשוט ישבתי מול המחשב ובהיתי בסדרות שלא ממש עניינו אותי. והרגשתי שאני שוקעת. לאט לאט.


אתמול חזרתי לעבוד. מהבית. זה היה ממש ממש קשה. הרגשתי שדעתי מוסחת. שאני לא מצליחה להיות בפוקוס הנדרש לעבודה. דברים פשוטים הפכו להיות מסובכים. לא הצלחתי לפתור בעיות פשוטות.


ומתחת להכל פועם לו עצב. עצב עמוק.

ואני מרגישה שברירית.

ואני צריכה עזרה.


יש בתוכי מהומה של קולות. ואני מנסה להקשיב לכולם. ולתת לכולם מקום. וגם לנסות לשים לב מי מהם קדום ומי מהם צעיר יותר, מהעת האחרונה. ושייך לחלקים היותר אורגניים שלי.


אני מרגישה שיש אבל פרטי שלי שלא יכול היה לקבל מקום בשיבעה. השיבעה לא מילאה לגמרי את תפקידה עבורי. הייתי בסביבה שחלק קטן ממנה לא מכיר בפגיעה שלי. וחלק גדול ממנה בכלל לא מודע לה. ולרגעים היו שם אנשים שידעו. אבל גם אז לא יכולתי ממש להביא את הכאב שלי רוב הזמן. רק לרגעים ספורים.


באחד הימים אסיסטנטית מהלימודים, שאני מאד אוהבת, הגיעה לבקר אותי. מצאנו איזו פינה בבית לשבת. וקצת דיברנו. בשקט. בקולות מהוסים. ומצאתי את עצמי מדי פעם מסתכלת סביבי ובודקת אם יש מישהו קרוב אלינו שאולי שומע.

ודיברתי איתה על הספקות. על הסיפור שלי ללא סיפור.

והיא אמרה לי משפט שקצת טילטל אותי, אבל הרגיש לי מאד מדויק.

היא אמרה - גם בך יש חלק ששותף להשתקה.

והמשפט הזה חדר לתוכי בעוצמה. והמשיך להדהד בתוכי גם בימים הבאים.

גם אני שותפה להשתקה.

והבנתי שכשהאקסית שלי מסרבת כבר שנים שאספר לילדות, זה קצת נוח לי. בתוך תוכי גם אני לא רוצה לספר.

וכשאני מנסה לדמיין לעצמי את הרגע בו אספר לאחיינים ולאחייניות שלי, כל הגוף שלי מתקשח. ואיזו זעקה של ״לא״ פנימית מתעוררת בתוכי.


והרי ברור שגם אם אספר, אספר את כל המורכבות של הסיפור. עם כל הספקות. וכל אחד יוכל לעשות בזה כרצונו. לקבל או לא לקבל. להסכים או לא.

אבל הסיפור שלי לפחות יהיה שם. בחוץ. לא אצטרך להחזיק אותו בעצמי. לא אמשיך לשחק תפקיד.


כתבתי אתמול לפסיכולוגית שלי (לשעבר). סיפרתי לה כמה קשה לי. והיא שאלה אותי אם אני רוצה להיפגש איתה. כתבתי לה שכן. קבענו פגישה להיום.

עוד מעט אסע אליה.

אני קצת חוששת מהמפגש. מקווה להגיע מחוברת. ולאפשר לכל העצב הזה לעלות. ולהיות בזה איתה. כי הרי היא הכי הכי מבינה ויודעת. ושם אני מרגישה אהובה כמו שאני. עם כל הסיפור והספקות. וכל מה שהוא אני מעבר לסיפור.


אני מנסה להגיד לקול בתוכי שמאמין שרק החוסן שלי מבטא ריפוי, שגם השבריריות היא ריפוי. היכולת לאפשר לחלק הפגיע, והכואב, שזקוק לעזרה להגיע, גם היא חלק משמעותי מתהליך הריפוי שלי.


איבדתי אבא. ועכשיו אני יתומה. איבדתי אותו כבר מזמן. עוד כשהייתי ממש ממש קטנה. אבל עכשיו איבדתי גם את הסיכוי להכרה. אמיתית. ממנו. למרות שברור לי שהסיכוי הזה היה אפסי. זה עדיין מאד מאד כואב. כמה הכל היה קל יותר אם הוא היה מתוודה. ומתנצל. ומכיר בכאב העצום שלי לאורך השנים. כמה זה היה עוזר לי מול אחי ואחותי.


אני שמה לב שכשהעצב עולה, מתעורר בי צורך בתמיכה. אבל אני מתקשה לבקש עזרה באופן אישי ממישהי מהחברות שלי. יותר קל לי לכתוב לקבוצה. או לכתוב פוסט. ואז מי שתירצה תוכל לענות.

זה מעניין להתבונן בזה, ולהבין שיש לי גם שם עוד דרך לעשות. להצליח להאמין שאני אתקשר למישהי והיא תרצה להיות שם בשבילי. וזה יוכל לתמוך ולנחם ולעזור.

להעזר בזמן אמת. להכיר בפגיעות שלי ולבטא אותה. לא במילים מול מסך מחשב. אלא במציאות מול מישהי אמיתית בעולם.


אני בדרך. והדרך תמשיך. עכשיו נפתח לו נתיב חדש. ונושאים חדשים ישנים צפים ועולים ומבקשים את תשומת ליבי. זו הזדמנות. לצד הכאב.

ולרגע אני שמה את הפגיעות והשבריריות בצד. אבל שומרת להן מקום. לא מדירה אותן.

העצב פועם לו שם. בגלים.

ומדי פעם מגיע בכי, באופן לא צפוי.


ואני ראויה. הכי ראויה שאפשר. להמשיך בדרך שלי. ולהוציא לאור את הסיפור שלי, אפילו אם לא אקבל הכרה מכולם. זה רק דורש עוד קצת ריפוי. והרבה חמלה.


 

למעבר לפוסט הבא - העברה בנקאית שגויה

למעבר לפוסט הקודם - ממתינה בסבלנות לראות מה יילד יום



42 צפיות