אני לאחר בכי של כמעט שעה.
בכי שוצף. עם השתנקויות. ולפעמים קושי לנשום מרוב בכי.
מדי כמה זמן הבכי נעצר לרגע. ומיד התחדש.
תוך כדי הבכי התהלכתי בבית מקצה לקצה. בחוסר שקט.
מחדר השינה שלי, דרך הסלון, אל המטבח וחזרה. שוב ושוב ושוב.
והנחתי יד אחת על החזה. פרושה. זה הרגיש כאילו שאני מערסלת את עצמי. עוטפת. שומרת עלי.
וזה נמשך ונמשך ונמשך. ולא הייתי צריכה להתאמץ. פשוט נתתי לזה לזרום.
אגם של דמעות. שהיה שמור בתוכי במשך שנים כל כך ארוכות, זרם לו החוצה. בחופשיות. כאילו תמיד ידע את דרכו ורק חיכה לרגע הנכון.
ובזמן הבכי דיברתי עם אבא שלי.
אמרתי לו דברים קשים מאד. שנאתי אותו. קיללתי אותו. סיפרתי לו איזה נזק הוא עשה לתינוקת קטנה. נזק שהיא שילמה עליו מחירים כבדים כל חייה. והוא היה אמור להיות אבא שלה, ולשמור עליה. כעסתי על האנוכיות שלו. אמרתי לו שהגיע לו למות. וחבל שהוא לא מת קודם. אמרתי לו שחבל שאני לא ניתקתי אותו ממכונת ההנשמה. ועוד דברים מאד מאד קשים.
אני כותבת את זה והבכי מתחדש לו לרגע. נותנת לו להגיע.
זהו. נרגע שוב.
הכל התפרץ בזכות פקידת בנק לא רגישה. ואני מלאת הכרת תודה.
אבא שלי הלך לעולמו מרושש. עם חובות. לא הותיר לנו דבר. אפילו הבית שלו יימכר והכסף יחולק לנושים.
לא נותר אפילו מספיק כסף לשלם על המציבה.
אחותי התקשרה לשאול אותי אם אתחלק איתם בעלויות המציבה. אמרתי לה שאעשה זאת. לא הוגן שזה יפול רק עליהם.
למרות שבתוך תוכי בוער לו כעס. עליו. על האנוכיות שלו. וגם עליהם. על זה שהם לא מסוגלים לתת מקום לחוויה שלי.
אפשר היה להכיר בקושי הבלתי נסבל שלי. ובחוויה שלי שכל כך שונה משלהם, ולכן מייצרת כזו בדידות, גם בלי להאמין בפרטים. אפשר לתת מקום לכאב שלי. כי הוא קיים. והוא אמיתי. ואני חווה אותו. כי אני מאמינה. או לפחות חלק בתוכי מאמין במלואו. הם יכלו להכיר בזה.
ואז, כניראה מתוך סערה רגשות, העברתי את חלקי בעלות המציבה לחשבון לא נכון. ושלחתי אישור בקבוצה שלנו בוואטסאפ.
אח שלי מיד כתב לי לבטל. ששלחתי לחשבון לא נכון.
ואני חשבתי לעצמי, כמה זה מתאים, שגם לאחר מותו, הוא יגרום לי לקשיים באיזשהו אופן עקיף.
והתקשרתי לבנק.
הפקידה מיד אמרה לי בנחרצות שאין אפשרות לבטל. שאם הייתי עושה את ההעברה לא באמצעים דיגיטיליים היה אפשר. והמשיכה ונאמה לי שככה זה בכל בנק. ושיכולתי לעשות את זה בדרך אחרת.
ועלה בי כעס.
ואמרתי לה. זה ממש לא עוזר לי שאת מדברת אלי ככה. העברתי סכום כסף גדול למקום לא נכון. ואני ניסערת. ואת מטיפה לי. במקום לחשוב איך אפשר לעזור לי.
זה כניראה עשה שינוי. כי אז היא אמרה לי שהיא תבדוק עם מחלקת הסייבר אם אפשר בכל זאת לבטל.
ואני כבר השתנקתי מבכי. ולא יכולתי להמשיך לדבר.
את הפרטים האחרונים שהיא ביקשה ממני בקושי הצלחתי לספק. במאמץ להתגבר על הבכי תוך כדי שאני מדברת איתה.
ואז השיחה הסתיימה.
והבכי התפרץ.
שעה של בכי. השתנקויות. קשיי נשימה. והרבה מילמולים בקול רם. שיחה שכניראה מזמן כבר הייתי צריכה לעשות עם אבא שלי. שגזל ממני אבא. וגם אמא. וגם יכולת לייצר קשרים משמעותיים בעולם. וגרם לי עוד הרבה מאד נזקים. שאת חלקם הצלחתי לרכך. וחלקם עדיין נוכחים בתוכי במלוא עוצמתם. והם כולם חלק ממני. ויהיו חלק ממני, באופן כזה או אחר, לעד. ואמשיך לפגוש אותם שוב ושוב, בעוצמות שונות, ברגעים מורכבים בחיי.
בפגישה שעשיתי עם הפסיכולוגית שלי לשעבר, קצת אחרי השבעה, היה לי בלאגן שלם של קולות בראש, שעל כולם ניצח קולו של הספק. היה את החלק שהאמין, והיה גם את החלק שלא. והיה חלק שכל פעם שחשבתי על אבא שלי הוליד קצת בכי שמיד נעצר. והיה לי קשה מאד עם כל הבלאגן הזה.
באותה פגישה היא אמרה לי שהחלק בתוכי שיודע, שמאמין לגמרי שהפגיעה קרתה, יהיה חייב לקבל ביטוי, ביטוי לזעם שלו. לפני שאוכל לתת גם לחלק שבכל זאת מתאבל על האובדן של אבא שלי מקום.
היא הציעה לי להתייחס גם לאבא שלי בחלקים. קצת כמו שגם בתוכי יש הרבה חלקים. ולזכור שגם בו היו כל מיני חלקים. גם החלק הפוגע. וגם החלק שיכול היה להיות סבא קרוב לילדה שלי. וגם החלק שיצר קשר מאד משמעותי עם המטפל שלו. שהיה מאד קשור אליו ואהב אותו מאד ואפילו ספד לו בלוויה.
אני לא ספדתי לו.
באותה פגישה עלתה בי בחילה מטורפת. על סף הקאה. והיא אמרה שיש משהו שצריך לצאת מתוכי.
מאז אני מסתובבת עם בחילות וכאבי בטן קשים.
גם כשנסענו לפנות את הדירה שלו, סבלתי מבחילות קשות. מדי כמה זמן הייתי צריכה לצאת החוצה לנשום קצת. זו הייתה לי חוויה בלתי נסבלת.
אח שלי ואחותי נשארו לישון שם בלילה. אני לא הייתי מסוגלת ונסעתי הביתה.
אבל זה הקל עלי לדעת שאין לו יותר שום ביטוי פיזי בעולם הזה. אפילו הבית שלו כבר לא קיים.
בלילות אני מתעוררת מחלומות קשים. ומבחילות. לא ממש ישנתי מאז שהוא נפטר.
ובאופן כללי מאד קשה להתחבר לעצמי ולאחרים מאז.
אפילו שהיה לי מפגש ממש קרוב עם חברות אהובות שלמדתי איתן בקורס המורים ליוגה, ולאחר מכן המשכתי למפגש עם קבוצת התרגול מהלימודים של הפסיכותרפיה, מפגש שהיה קרוב. ונתן לי תקווה. כי גיליתי שאחרי כמה רגעים של תחושת זרות שוב הרגשתי שייכת. והבנתי שהסיפור שאני מספרת לעצמי בראש לא תואם את המציאות.
למרות כל זה, עדיין, לאחר שחזרתי הביתה המשכתי להרגיש לא שייכת. המשכתי להרגיש שאני נמצאת כל הזמן באיזו העמדת פנים בלתי נסבלת שהכל בסדר.
אפילו לתחושה שהכל לא בסדר לא ממש הצלחתי להתחבר. והיה לי קשה לדבר עליה.
עכשיו יש קצת הקלה.
אולי היקאתי החוצה משהו בעזרת הבכי הזה.
אני מרגישה מרוקנת. וכרגע יש שקט.
פשוט נותנת לעצמי להיות.
בהמשך אולי אבדוק מה קורה איתי.
אולי פשוט אמשיך להיות. מה שיש. בלי פרשנות או נסיון להבין.
לא יודעת איך לסיים.
רק אגיד שההעברה השגויה בוטלה. מסתבר שכן אפשר לבטל העברות גם כשהן מבוצעות באופן דיגיטלי.
למעבר לפוסט הבא - מותר לי גם להתפרק לפעמים
למעבר לפוסט הקודם - עוד קצת ריפוי, והרבה חמלה