חיפוש
  • Ahimsa

מותר לי גם להתפרק לפעמים

עודכן: 11 בספט׳ 2021



יום שבת בבוקר.

מקדישה את סוף השבוע ללמוד למבחן שיש לי בפסיכולוגיה התפתחותית.

מדי פעם עושה הפסקה ורואה איזו סדרה בנטפליקס.

הילדות אצל האקסית שלי. כבר כמה ימים. אני לבד פה.


אתמול קפצתי לאחותי בערב. קצת לצאת מהבית. אחרי שבשבוע האחרון די הסתגרתי. ישבתי איתם בזמן ארוחת הערב. והרגשתי מובסת.

הסתכלתי על המשפחה שלה, ועל המשפחה של החברים שלהם שגרים בצמוד אליהם, שהיו גם בארוחת הערב. הקשבתי לשיחות שהתנהלו מסביב לשולחן. לצחוק שהתפרץ מדי פעם.

והרגשתי לא שייכת.

ולא יכולתי שלא להתבונן על חיי. ועל המקום שאני נמצאת בו. בהקשר של קשר ומשפחה ושייכות.


אני מרגישה שאחותי אוהבת אותי. שהיא רוצה קשר. אבל משהו שם חסום. וכניראה יישאר חסום כל עוד לא אצליח לבטא את הכעס שלי. והאכזבה. כל עוד לא אוכל להביא את עצמי במלואי. על כל חלקי.


ואני יושבת מול מסך המחשב ובוכה.

זה התחיל לפני כמה דקות.

הבכי פשוט מגיע. משום מקום. ללא שום התרעה מוקדמת. פתאום הוא מתפרץ, ללא סיבה נראית לעין.

אני מרגישה שאני מתאבלת.


אני מתאבלת על הילדה שהייתי. שעמדה על המרפסת בלילה. מרפסת השירות שהייתה לנו. והסתכלה על השמיים. וחשבה לעצמה. לא יכול להיות שזה מה שיש בחיים האלה. חייב להיות יותר מזה. אחרת זה ממש חסר טעם. אותה ילדה שכמהה לאהבה. לתחושת שייכות. שהרגישה ממש ממש לבד.

והלב שלי נשבר. והדמעות שוב זורמות החוצה בטבעיות.


כשתינוקת נפגעת בתוך המשפחה, בגיל כל כך צעיר, נוצר חורבן. הרס. וההשלכות כל כך קשות.

חוסר ההגינות פשוט זועק לשמיים. זה בלתי נתפס. וכל כך מיותר.

ואני בוכה. ומתאבלת. על התינוקת שהייתי. ועל מי שגדלתי להיות. על ההשלכות הקשות כל כך שהושפעתי מהן כל חיי.

ועל הבדידות הבלתי נסבלת הזו. שליוותה אותי תמיד.

על חוסר היכולת לייצר קשר. משמעותי קרוב בטוח.

ועל ההשפעות של כל זה עליי עד היום. למרות כל תהליכי הריפוי שעשיתי.


אני מתאבלת עכשיו. ולא מסוגלת לראות את כל מה שהישתנה.

כי למרות כל מה שהישתנה. וניבנה. והתעדן. אני לבד.

בקשר מורכב עם משפחת המקור שלי.

ללא זוגיות.

וחברות אהובות וכמה חברים, שאני עדיין לא יודעת איך להיות איתם בקשר ברגעי מצוקה.

וגם עדיין לא לגמרי ברור לי, אני חייבת להודות, איזה תפקיד חברויות אמורות למלא בחיים. זה עדיין מסתורי מבחינתי.


פתאום מסוגלת להבין לעומק את מה שפעם הילדה הבכורה שלי אמרה לי, היא אמרה לי, ״אמא אני מרגישה שכולם קיבלו איזושהי חוברת הפעלה שאני לא קיבלתי. כולם קראו אותה ויודעים מה לעשות. ורק אני מסתובבת בלי שום הבנה איך הדברים אמורים להתנהל.״


אני יכולה לשער שתקופת החגים שבפתח מעוררת את כל המהומה הזו.

חגים משפחתיים.

תקופה של חשבון נפש מגיעה.

ואי אפשר שלא להרהר במקום שלי בעולם.


ואני חושבת. איזה מזל שלפחות הקמתי משפחה והבאתי ילדות לעולם.

לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה הזו בלי הידיעה הזו.


והרבה כאב עולה סביב ההבנה של כמה הפגיעה שלי השפיעה על ההתפתחות שלהן. ועל סגנונות ההתקשרות שלהן. כמה גם הן ניפגעו. גם הן משלמות מחיר.

המחיר הוא לא רק שלי. הוא עובר גם לדור הבא.


אני תוהה כמה מחברותיי בזמן הקריאה, תרצינה לנחם אותי. ולהראות לי את כל הדברים הטובים שקרו בשנים האחרונות. כדי להקל ולהרגיע את הכאב. זה כל כך טבעי שזו התגובה הראשונית. והאוטומטית.

אבל כרגע אני מתאבלת.

הבכי צריך לצאת החוצה.

והאבל צריך להשלים את מהלכו.

זה לא יקרה ברגע.

ואני לא יודעת איך להיות עם אחרות בכאב.

אני רגילה להסתגר ברגעים האלה.

מזל שיש לי את הבלוג הזה. זו דרך להסתגר בפומבי.


הבכי עדיין מתפרץ מדי כמה רגעים.

וטוב שזה קורה.

זה מרגיש כמו בכי מרפא. עם כל הקושי שמתלווה אליו. ותחושת הייאוש.

אולי נכון לבכות את הבכי הזה לבד.

ולחבק את הילדה הזו בתוכי, שהחזיקה מעמד כל כך בגבורה.


וכשעולה בי רצון לוותר לפעמים. להפסיק ללמוד. לוותר על הפרקטיקום כי עולה בי ספק אם אוכל בכלל לטפל. לחזור חזרה לתוך כלוב הזכוכית.

דווקא להחליט להחזיק מעמד. בשבילה. ולהמשיך הלאה. כי היא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים בשבילי.

ולהוכיח לה ולי שזה לא היה לשווא.

שכל המאמץ הזה לא היה לחינם.


זה רגע כזה. רגע של אבל. והוא ניראה בלתי אפשרי. קשה מדי. במיוחד עם ההרגשה הזו שאני לגמרי לבד. שאני לא מצליחה למוסס.

אבל גם זה יעבור. כמו עונות השנה.

ואני אצלח גם את התקופה הזו.

רק להחזיק את הראש מעל המים עוד קצת. עד שהגל הזה יעבור.

ועוד מעט אתחיל טיפול חדש. זה בטח יקל. לא להיות בזה לבד.


ולצד זה מרגישה שזה חשוב לתת גם למשבר ולקושי מקום.

אני לא צריכה להיות חזקה כל הזמן. ועם חוסן.

מותר לי גם להתפרק לפעמים.


 

למעבר לפוסט הבא - להסכים להמשיך בדרך

למעבר לפוסט הקודם - העברה בנקאית שגויה








41 צפיות