אני מלאה מלאה בעצב.
ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי.
זה אפילו לא בדיוק בכי. פשוט פתאום, משום מקום, הפה משנה צורה, והשתנקות קטנה של בכי יוצאת החוצה, מלווה בדמעות. זה בכי מאד שקט. וזה יכול להימשך כמה רגעים. ואז זה נפסק.
והחיים ממשיכים.
אני מרגישה שאיזו אמת עמוקה נמצאת פה עכשיו. לנגד עיני. אמת שהיא החיים שלי.
והאמת הזו כואבת מאד. ואני ממשיכה להתאבל עליה. וזה שובר לב. וזה חשוב ונכון והכרחי להתאבל על האמת הזו.
וזה מייסר להתאבל על כל מה שהוביל אותי לנקודה המזוקקת הזו.
להבין שהלבד הזה שאני נמצאת בו עכשיו, והחשש העמוק שאולי לעולם לא אחווה אהבה מלאה ועמוקה בחיים האלה.
וההבנה שהחיים האלה היו ברובם, עד כה, מאבק מתמשך עבורי. מאבק לשרוד. לעבור עוד יום. וזו לא דרך לחיות אותם במלואם.
זה הכל תוצר של ארועים שלא היו צריכים לקרות.
לדמיין איך החיים שלי היו יכולים להראות אילולא אותם ארועים.
וקל לשים רגע בצד את העובדה, שגם זכיתי בעומקים, וביכולות משמעותיות בזכות מהלך חיי. כי בזה אפשר לשמוח כשאני עץ עבות. קצת קשה יותר לשמוח בזה ממעמקי הבור.
אבל האמת הזו כאן.
ואני יכולה לבחור להמשיך להתאבל לנצח.
ואני יכולה לבחור להמשיך בדרך.
ואולי עץ העבות שהייתי לרגע, והחיבור החזק הזה לאדמה ולשמיים, והתחושה העמוקה של האהבה לעולם, הייתה הכרחית כדי שאוכל להתבונן באמת הזו, באומץ. ובידיעה שאני בשלה להתמודד איתה. מוכנה לפסוע עוד כמה צעדים בנתיב ההחלמה שלי.
להמשיך במסע הגיבורה, כמו שהמורה שלי מקורס המורים ליוגה, אומרת.
כניראה שהייתי חייבת לחוות את המשבר הזה. ואת הנפילה העמוקה. כדי להמשיך הלאה. לא לנוח על זרי הדפנה. לא לחשוב שסיימתי. ולהסתפק במה שהגעתי אליו. אפילו שזה הרגיש נפלא לכמה רגעים.
אני רוצה יותר מזה.
אני רוצה להפסיק להסתיר. אני רוצה שהאמת שלי תצא לאור. אני רוצה שהילדות שלי תדענה. והמשפחה כולה. אני רוצה להפסיק להשתתף בהכחשה. להפסיק לתת לזה יד. להפסיק להיות קורבן.
זה לא יקרה ברגע. נידרשת פה עבודה. של הבנת המחירים שלבטח יהיו לזה. ובחירה אמיתית. מתוך ההבנה העמוקה הזו.
אני רוצה להיות בקשר אמיתי. קרוב ואינטימי עם אפשרות למגע. אני רוצה לרפא גם את הגוף שלי. ולהיות מסוגלת להרגיש תשוקה. ולממש אותה. באמת. עד הסוף. לאפשר למנגנוני ההגנה שלי להתמוסס. להצליח להרגיש בטחון אמיתי בקשר. ולהפסיק לשאת את רשמי הפגיעה האיומה ההיא בתוכי.
אני כותבת את זה והלב שלי פועם בטירוף ומאיים להתפרץ מהחזה.
זה מפחיד אותי עד אימה. והאוטומט שלי זה להגיד. אני לא חייבת. אפשר גם בלי זה. יכול להיות לי טוב ומלא ומשמעותי גם לבד.
אבל לא. אני מסרבת להסתפק בזה. מגיע לי יותר מזה.
אני רוצה להפסיק לפחד. להפסיק לפחד מהחיים האלה. מקשר. מקירבה אמיתית. מפגיעות.
ובטח יש עוד הרבה דברים שאני רוצה וכרגע לא עולים בראשי.
אז הבור הזה שאני בתוכו דוחף אותי קדימה. אני מסרבת לטבוע בתוכו. זה רגע של אמת מזוקקת. ואני מתבוננת בה באומץ. ומקשיבה למה שהיא אומרת.
ועוד רגע אני מתחילה טיפול חדש.
ואני מבינה שאני באימה מזה.
אני מבינה את זה מהחלומות האיומים שאני חולמת בלילה שטומנים בחובם את כל הפחדים הכי עמוקים שלי.
ועולה בי פחד, שהמטפלת החדשה לא תהיה חזקה מספיק. שהיא לא תוכל להתמודד עם כל מה שאביא. שהיא תתחרט שהיא הסכימה לקבל אותי.
ואני יודעת שזו הילדה הקטנה בתוכי שמפחדת. מפחדת שלא יאהבו אותה. שלא ירצו אותה.
ואני מנסה ללחוש לה שאני פה. שאני מבינה למה היא מרגישה ככה. ושהפחד שלה כל כך טבעי.
זה ממש ממש מפחיד להתחיל טיפול חדש. ולא לדעת איך זה יהיה. ואיך הקשר ירגיש. ואיך אפשר יהיה להרגיש בטחון. כשקשר פעם היה דבר כל כך מפחיד.
אבל עשיתי דרך.
ואני לא באותו מקום.
ואני גם יכולה לשמור עליה.
וגם הלימודים מתחילים עוד מעט. והפרקטיקום.
וגם זה מאד מפחיד.
מפחיד את הילדה הקטנה שלא מאמינה שהיא מסוגלת.
אבל אני, הבוגרת, יודעת שאני מסוגלת.
ושיש בי כל כך הרבה לתת.
ואינסוף אהבה.
אני רק צריכה, מתוך בליל הקולות, להצליח לשמוע גם אותי של היום. ולנשום. ולהסכים להמשיך בדרך.
למעבר לפוסט הבא - אני מבטיחה לך קטנה שזה יקרה מתישהו
למעבר לפוסט הקודם - מותר לי גם להתפרק לפעמים