הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים.
היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה.
והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה.
בכלל לא משנה כמה מיטיבות העיניים האלה. כמה חום ורוך יש בהן. וכמה המבט אוהב.
לפני כמה פגישות הילדה הייתה שם. היא מילאה כמעט את כולי. כמעט ולא נותר מקום שם בשבילי. אולי קמצוץ קטן ממני היה שם ויכול היה להתבונן על מה שקורה.
והיא סיפרה כמה קשה לה. כמה היא מרגישה סגורה. לא חלק מהעולם. כמה היא לא מסוגלת להאמין לאהבה של הפסיכולוגית שלי.
הקמצוץ הקטן הזה מממני, ידע בראש שהאהבה שלה קיימת שם. שאכפת לה. שהיא ממש רוצה לעזור לי. אבל לא הייתה לזה שום השפעה על הילדה. זה לא היה מורגש בגוף. ובלב.
הלב היה מכווץ וסגור ונעול.
והיא לא הייתה מסוגלת להרים את הראש. היא הסתכלה על הדוגמאות של השטיח. וספרה את הדוגמאות שחזרו על עצמן. שוב ושוב ושוב. וחזרה ושיננה לעצמה בנחישות.
לא להרים את הראש. לא להרים את הראש. לא משנה מה היא אומרת, אל תסתכלי לה בעיניים.
הפסיכולוגית שלי חזרה והסבירה על מנגנוני ההגנה. על השומר שמונע ממני עכשיו ליצור קשר כי זה מסוכן. והיא הוסיפה, שזה משרת את השומר. שאם אסתכל בעיניים שלה, ואראה את האהבה שלה. המציאות לא תסתדר עם הסיפור בראש. ולא אוכל להמשיך להאמין שהיא לא אוהבת אותי. והיא הזמינה אותי בכל זאת להרים את הראש. תסתכלי לי בעיניים היא אמרה. זה חשוב.
וקרב איתנים התחיל להתחולל בתוכי. קול אחד צרח. שלא תעזי להרים את הראש. אל תעשי את זה. זה יהיה נורא. וקול אחר אמר. תנסי. היא מבקשת אז תנסי. גם הקול הזה לא באמת האמין שזה יעבוד. אבל הוא מאד רצה לרצות את הפסיכולוגית שלי.
אז הרמתי את הראש. והסתכלתי לה בעיניים. ומבוכה איומה מילאה אותי. והסטתי את המבט. ואז חזרתי והסתכלתי. וזה הרגיש איום ונורא.
היא שמה לב. ואמרה לי ברכות. אל תכריחי את עצמך. לא בכוח. רק אם זה מרגיש לך נכון.
ומיד הסטתי את המבט. ועצמתי את העיניים. ושמחתי שקיבלתי אישור להפסיק.
היא ביקשה ממני לתאר מה הרגשתי כשהסתכלתי לה בעיניים. והרגשתי שהמבט שלה חודר אלי. שאין לי לאן לברוח. שאני חשופה. והרגשתי בושה מאד גדולה. בושה מהכמיהה העצומה שיש בתוכי לקשר. בושה שהיא רואה את הכמיהה הזו. ופחד עצום שהיא תנצל אותה.
בתקופה הזו בלימודי הפסיכותרפיה, אנחנו לומדים על התקשרות. ועל טיפול מבוסס קשר. וכל הנגיעה בנושא הזה מטלטלת אותי מאד. ומאפשרת לי מגע עם הפצעים הקדומים בתוכי. כל פצעי ההתקשרות שלי.
וכמובן שזה עולה ומשפיע על כל תחום בחיי.
ואני מרגישה שנחטפתי. הילדה הקטנה בתוכי פשוט חטפה אותי לתקופת זמן אחרת. וכבר תקופה ארוכה, אני לא חיה בכאן ובעכשיו. אני נמצאת שם. בזמן אחר. בזמן של הפגיעה. והילדה הקטנה בתוכי נחושה להראות לי, ולתת לי להרגיש את כל מה שהיא הרגישה אז. כשהיא הייתה כל כך חסרת אונים. כשכל כך ניצלו אותה. והכאיבו לה. ועשו לה דברים איומים.
והיא רק רצתה שיאהבו אותה.
וכשהיא כל כך נוכחת וחיה בתוכי. ועושה כל דבר אפשרי כדי שארגיש הכל. אני חווה את העולם כמוה. כמקום מסוכן. והשומר שלי עובד ללא הפסקה. ועושה הכל כדי שלא אהיה בקשר עם העולם.
בשיעור האחרון למדנו על התקשרות לא מאורגנת. ועל טראומה בגיל הרך. וזה היה מלווה בהמון דוגמאות. כמעט כלאחר יד. והרגשתי שהחיים שלי מסופרים שם בשיעור.
הילדה הקטנה צרחה בתוכי. זו אני. הם מספרים עלי. זה קרה לי.
והשיעור פשוט נמשך. ושאלו שאלות. וענו תשובות. והעולם המשיך בשלו.
והרגשתי שאני מתפרקת לרסיסים. זה היה קשה מנשוא.
ואז יצאנו לתרגול בחדרים בזום. היינו צריכים לתרגל טיפול שמבוסס על קשר. הייתי בטוחה שלא אצליח לתרגל. שזה יפרק אותי לגמרי. וכמעט בחרתי לוותר. אבל האסיסטנתית שמלווה אותי כל כך ברגישות דאגה להיות זו שמלווה את הקבוצה שלנו. ומיד בהתחלה שיתפתי את הקבוצה בקושי שלי. ואמרתי. אני מרגישה שכל השיעור הזה הוא עלי. לי יש דפוס התקשרות לא מאורגנת. אני עברתי פגיעה מתמשכת בגיל הרך. וזה מטלטל אותי נורא.
פעם ראשונה שאמרתי את המילים האלה ככה. בפשטות. פנים אל פנים. זה פשוט יצא ממני.
ופתאום הרגשתי שאני יכולה לתרגל.
וטיפלתי בחברה יקרה מהקורס, שיש לי קשר מיוחד איתה. והחיבור במהלך הטיפול היה מדהים. והטיפול היה משמעותי. ונגע בי בצורה עמוקה.
והרגשתי שפתאום הופעתי חזרה. חזרתי מהחטיפה הזו. והייתי אני. המוכרת. הבוגרת. עם המיכל העמוק. ושהלב שלי יכול להיות במגע עם לב אחר. מגע אמיתי ומחובר ועמוק.
יצאתי מהשיעור בתחושה שאני חוזרת לעצמי. ועם המון תקווה.
זה לא החזיק הרבה זמן מעמד. הילדה לא סיימה לספר לי את כל מה שהיא רוצה לספר.
אני לא יודעת בדיוק איך להמשיך. כמה לספר. איך לשמור על עצמי. כמה יספיק כדי להבין את המהלך שקרה. בלי שזה יהיה יותר מדי חשוף ופגיע.
עולה בי חרדה איומה. אני מנסה להקשיב לה. להיות בקשב לעצמי. ולא לעשות משהו שירגיש לי לאחר מכן חודרני.
אז לא אספר את כל הפרטים. למרות שיש חלק בתוכי שמוכן.
אני מקווה, ילדה בתוכי, שאת שמה לב,
אני שומרת עליך.
רק אסתפק בזה שאגיד שזה קשור לעונג.
הילדה סיפרה לי בדרך שממש ארגיש בעצמי. שהיא גם הרגישה עונג אז. וזה היה ממש בלתי נסבל. תחושת העונג כמעט הכאיבה. ואי אפשר היה להפסיק את זה. היא פשוט נשארה בגוף.
וזה מה שחוויתי בסוף השבוע האחרון.
והתפרקתי.
אבל גם הצלחתי להוציא את עצמי מזה לאחר כמה שעות. לא הייתי מוכנה להישאר שם.
תירגלתי את התרגול האנרגטי שהפסיכולוגית שלי המליצה עליו. נכנסתי להתקלח. ודיברתי בטלפון עם חברה. ומשהו בתוכי התאושש.
והיה לי ממש קשה לספר על זה לפסיכולוגית שלי בפגישה האחרונה. זה לקח המון זמן. וחזרתי לבהות בשטיח ולספור את הצורות.
והיא רק המשיכה לדבר איתי. כי הבנו שהקול שלה הוא יותר עוגן בשבילי ממבט בעיניים.
ובסוף סיפרתי.
והיא הסבירה לי, שעונג כזה, בגיל כל כך צעיר, הוא בלתי נסבל. זה מציף. ובלתי ניתן להכלה. זו לא הרגשה שאמורים להרגיש בגיל כזה.
ואז שוב עלתה בי התחושה שהכל חסר סיכוי. אי אפשר באמת להרפא. אם יכולתי ליפול כל כך עמוק, למקומות שחשבתי שכבר לא אפגוש באופן הזה לעולם, אז פשוט אין טעם.
והיא אמרה לי, זה מדהים שזה מה שאת מרגישה, כשמה שאת עושה עכשיו זה לרפא.
והיא חזרה ואמרה לי שמה שאני צריכה לעשות זה לקבל את הילדה. לספר לה כמה היא מקסימה. ולאהוב אותה כמו שהיא. ולחזור ולהגיד לה שהיא לא אשמה.
ולא להדיר אותה. ולא לנסות להרחיק אותה. אלא פשוט להקשיב לה. ולהסכים לשמוע את כל מה שהיא רוצה לספר לי.
היא אמרה לי. זה מדהים כמה שהילדה נחושה לספר לך הכל. והיא לא תפסיק עד שהיא לא תגיד את כל מה שיש לה להגיד.
והיא הוסיפה. היא מרגישה שהיא יכולה עכשיו להגיד לך הכל כי את כבר יכולה לטפל בה. היא רואה איך את מטפלת בלימודים. והיא רוצה שתטפלי גם בה.
ואז הבנתי.
חייתי באיזה סוג של פנטזיה, שכשתהליך הריפוי יסתיים הילדה תעלם. היא כבר לא תופיע.
וכל פעם שהיא מופיעה אני מרגישה אכזבה ויאוש. עולה בי התחושה שאי אפשר באמת לרפא.
אבל היא לנצח תהיה חלק ממני.
ותהליך הריפוי הוא בעצם לאפשר לה להיות חלק ממני באופן שאני מקבלת אותה במלואה. ולא להעלים אותה מתוכי.
חלק ממני, לא באופן שהיא משתלטת עלי ומכתיבה את ההתנהגות שלי.
אלא באופן שהיא מרגישה אהובה וראויה בדיוק כמו שהיא. שהיא מרגישה שאני מבינה את הכאב שלה. ויודעת מה היא עברה. ולא כועסת עליה. אלא מכירה לה תודה על האופן המופלא שבו היא שרדה. על הדרכים שהיא מצאה להמשיך לחיות. על אף הכל.
בנתיים כל פעם שהיא פה, רק קמצוץ ממני מופיע. ואני עדיין לא ממש יכולה לדבר איתה. פנים אל פנים. אני עדיין צריכה עזרה בזה.
אבל אולי אם אכתוב פה היא בכל זאת תשמע.
אני כבר מבינה.
אני כבר לא רוצה להעיף אותך.
בזכותך אני מי שאני היום.
ותודה תודה תודה שהחזקת מעמד.
שלא נשברת. ששמרת עלי בכל דרך אפשרית. בכוחותיך הדלים.
עכשיו אני פה. ואני חזקה. וחכמה. ומלאה באהבה. ויכולה להכיל הכל.
ועכשיו תורי לשמור עליך.
ואני מוכנה לשמוע את כל מה שאת רוצה לספר. לא משנה כמה זה יכאיב.
ואם אזדקק לעזרה. יש מי שתעזור לי.
ואולי עוד מעט כבר תאמיני לי. ותסמכי עלי. ותוכלי לשחרר. ולנוח.
עכשיו תורי.
למעבר לפוסט הבא - רגע של יציבות
למעבר לפוסט הקודם - פיצול