חיפוש
  • Ahimsa

רגע של יציבות

עודכן ב: פבר 20

משהו בי מתחיל להתייצב.


זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות יותר. ויציבות יותר. שניתן להניח עליהן רגל בבטחה.

ואם בתקופה האחרונה, עד ממש לא מזמן, בכל מקום שהנחתי רגל, האדמה התפוררה, והתגלה בור. עמוק ואפל ומבהיל. שמיד נשאבתי לתוכו.

כעת, אני יכולה להניח רגל בזהירות, ולגלות שאני מתייצבת שם. ואז נכנסת נשימה.

ולאט לאט החשש להניח עוד רגל, מתפוגג. ומתאפשרת תנועה. והסקרנות חוזרת לבקר. ומחליפה את הבהלה. שהייתה כבר כמעט דיירת קבע בתוכי.


ואני אוספת בעדינות את הרגעים בהם אני יושבת רגע בשקט. ושמה לב שהנשימה שלי מעמיקה. והחזה שלי מתרחב. ומשהו בתוכי נפתח. משהו שהיה סגור ומכווץ ומכאיב כל כך הרבה זמן.

זה כמעט מרגיש כמו פלא.

ברגעים האלה אני מרגישה לרגע, שהכל בסדר. ממש ממש בסדר. ושמחה שקטה ממלאת אותי.


אולי נקודת המפנה חלה כשסוף סוף ארגנתי לעצמי פינת עבודה בחדר השינה שלי.

עד כה עבדתי עם המחשב על הברכיים בסלון. כשהילדות סביבי. והשיחות שלי בישיבות הפריעו להן. והחיים שהן חיו לצידי היקשו עלי להתרכז בעבודה.

וכבר זמן רב שחשבתי לארגן כזו פינה בחדר שלי. וכל פעם דחיתי את זה. לא בדיוק ברור לי למה.

ולא מזמן הוצאתי את זה אל הפועל.


וכעת. כשאני יושבת לי בעמדת העבודה בחדר שלי. מול החלון, שעץ הצאלון שאני כל כך אוהבת, נשקף ממנו. ורוקד לו ריקוד עדין ברוח. והדלת סגורה. ויש לי את המקום השקט שלי. פתאום אני מרגישה מוגנת. ועטופה. פתאום הכל מרגיש בסדר.


הפסיכולוגית שלי הסבה את תשומת ליבי לזה שפאום איפשרתי את זה לעצמי. משהו הישתנה. פתאום יכולתי להרגיש שאני ראויה לפינה משלי. למקום עם גבול ברור. פתאום יכולתי לתת מענה לצרכים הכל כך טבעיים וברורים שלי.


זה כל כך לא מובן מאליו. והכי משמח בעולם.


בתקופה האחרונה עולה חזק מאד הקושי שלי לשאת טעויות. במיוחד כאלה שאני עושה.

זה התחיל בלימודים. במהלך תרגול, הייתי המטפלת ועשיתי טעות. בחרתי בכוון שגוי. כשל אמפתי. יכול לקרות. ואפילו מאפשר את חיזוק הקשר כשהכשל האמפתי מדובר.

במהלך אותו טיפול החלק הבוגר שבי ידע מה לעשות. ולא נבהל.

הבלאגן התחיל אח״כ.

כשבמקום לחשוב על כל הדברים החיוביים שאמרו לי בסוף הטיפול, במשוב. לא יכולתי להפסיק לשחזר את הטעות. ולהלקות את עצמי עליה.


וזה המשיך בלימודים. שוב אמרתי משהו שהכאיב. דווקא למישהי שיקרה לי מאד. אותה אחת שטיפלתי בה בתרגול יום קודם. והפעם בכלל הייתי הצופה. לא המטפלת.


ומשהו בי התפרק. פיסת האדמה שהנחתי עליה רגל התמוטטה.

זה היה בסוף השיעור. ובשיעור למחרת. כשהנושא הוזכר. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך להיות שם.

זה מעולם לא קרה לי בלימודים האלה.

פשוט ברחתי מהשיעור.


כשהייתי ילדה אסור היה לי לטעות. מיד זכיתי בתגובה אכזרית מצד אמא שלי. וכעס איום ונורא. אפילו אם הטעות שלי הייתה לגמרי בתום לב. ללא שום כוונה רעה.

״אז תשימי לב, אם היה לך אכפת, ולא היית כל כך אנוכית ומרוכזת רק בעצמך, היית שמה לב״ היא הייתה אומרת לי. בקול השקט והקר שלה. שהיה שמור לרגעים שהיא ממש ממש כעסה. והעיניים הכחולות והחודרות שלה, שהביטו בי בזעם, היו צורבות חורים בתוכי.

ואני הרגשתי שהיא ממש ממש שונאת אותי.


ואז למדתי שאסור לי לטעות.

ואם טעיתי. היה מתעורר בתוכי קול אכזרי. שהיה מלקה אותי ללא הפסקה.

״טיפשה. איך עשית את הטעות הזו? את פשוט חושבת רק על עצמך. את לא שמה מספיק לב. את דפוקה״ ועוד ועוד ועוד.


הפסיכולוגית שלי הסבירה לי שיותר קל להתמודד עם הקול הפנימי הזה. מאשר עם הכעס הבלתי נסבל של אמא שלי.


אז במהלך חיי פחות ופחות טעיתי. הייתי עסוקה מאד בלשים לב לפרטים. בלעשות כל שביכולתי רק לא לטעות. להיות מושלמת.

אבל אם במקרה לא הצלחתי וטעיתי. העונש היה מידי ואכזרי. הקול הפנימי התעורר. וליווה אותי לאורך הרבה מאד זמן. וכלום לא הצליח להרגיע אותו.


נבהלתי מאד לגלות שהקול הזה עדיין חי ונוכח מאד בתוכי.

חשבתי שבמהלך המסע הארוך שלי לריפוי, כבר למדתי חמלה.

שוב הגיע מין רגע כזה בו הבנתי שהחלקים האלה שייכים לי. ולעד יהיו פה.

הם נולדו מתוך מציאות חיי. ולפעמים יגיע טריגר שיעיר אותם.

ולרגע שוב התייאשתי.

כמה חלקים עוד יש בתוכי. שימשיכו להופיע. ולערער את התחושה שאני מתקדמת?


זה לא פשוט להחזיק את העמדה שכשחלקים נוספים מופיעים זו דווקא התקדמות. ולא נסיגה.

עוד ועוד חלקים קדומים וכואבים סומכים עלי שאדע להכיל אותם. ומסכימים להופיע.


הילדה הקטנה והפגועה הזו מסכימה להופיע וסומכת עלי שלא ארחיק אותה. או אדחה אותה. או אגרום לה להרגיש מבוישת.

ואני ממש רוצה להאמין שהיא לא סומכת עלי בטרם עת.


מה עושים עם זה? שאלתי את הפסיכולוגית שלי. כמו תמיד, כשעוד משהו מתגלה. מיד אני רוצה פתרון.

היא שוב חייכה את החיוך הזה שלה. לנוכח השאלה הקבועה שלי.

כרגע. רק תשימי לב כשזה מופיע. ועולה בך הצורך להימנע.


ואני שמה לב. כל הזמן. עוד ועוד רגעים שאני טועה. ומתקשה לשאת את הטעות.

אבל באותו רגע שאני שמה לב. משהו מתרכך.


והינה. משהו בתוכי מתייצב. לאט לאט ובנחישות. פיסות האדמה מתחברות אלה לאלה.

ומתחת להן. תהומות. שעדיין נמצאות שם. ותמיד תישארנה שם.

וילדה קטנה אחת. שתמיד תהיה חלק ממני.

לפעמים כשהיא תופיע. אני אבהל. ואטעה. או ארצה להעלים אותה.

הפסיכולוגית שלי המליצה לי להגיד לה. אני לא יכולה כרגע להקשיב לך. אבל מבטיחה שעוד מעט אוכל.

לפעמים כשהיא מופיעה היא עדיין משתלטת כמעט על כל המרחב ורק חלק קטן ממני נוכח.

אבל אולי זה מספיק כדי להגיד לה את זה.


ללמוד לחיות עם כל החלקים שלי.

אף אחד לא יעלם.

הם חלק ממני.

הם אלה שהפכו אותי למי שאני.

חכמה. חזקה. מלאה באהבה וחמלה. עם רגישות עצומה, ויכולת לשים לב לפרטים.


ולפעמים יידמה שזה נעלם לרגע.

אבל זה תמיד שם. וזה תמיד יחזור.


רגע של יציבות. ונשימה עמוקה. ושקט.

חשוב מאד מאד ללקט את הרגעים האלה. ולחרוט אותם על לוח ליבי.

שאוכל להיזכר בהם כשהיציבות לרגע תעלם.



למעבר לפוסט הבא - הגיע הזמן לתלות את הציורים על הקיר

למעבר לפוסט הקודם - עכשיו תורי












 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa