חיפוש
  • Ahimsa

הגיע הזמן לתלות את הציורים על הקיר

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני. לא ציירתי מהראש. הייתה לנו חבילה של גלויות בבית. אוסף של אמא שלי כניראה. אני לא ממש זוכרת. גלויות קטנות עם תמונות בשחור לבן.

אני זוכרת את עצמי עוברת על אוסף הגלויות. מדפדפת ביניהן. וכל פעם בוחרת גלויה אחת. הולכת לחדר שלי. סוגרת את הדלת. ומציירת על דף מחשב של פעם. זה עם החורים בקצוות. בעפרון. בלי הפסקות. במשך כמה שעות לפעמים. עד שהתמונה מהגלויה התממשה על הנייר לשביעות רצוני.

זה חזר על עצמו 4 פעמים. 4 גלויות שונות שבחרתי. שמשכו את תשומת ליבי. כולן נרשמו אל הדף באותם חודשיים. מאי ויוני של אותה שנה.

וזהו. מאז כמעט ולא ציירתי יותר. אולי בעוד הזדמנות אחת או שתיים.

אמא שלי מאד התלהבה מהציורים. ולקחה אותי למישהו שמיסגר אותם. ואני התעקשתי על מסגרת שחורה. הוא עודד אותי להמשיך לצייר. האיש שמיסגר. אבל בתוכי ידעתי שלא אחזור אליו.

ומאז הציורים איתי. תמיד מוסתרים בתוך הארון. מעולם לא ניתלו על הקיר.

מדי פעם הייתי מוציאה אותם ומסתכלת עליהם. מנגבת מהם את האבק. מביטה בגוון הצהבהב שהתווסף לדף הישן. ומיד מחזירה אותם למקומם בתוך הארון. תמיד במדף הכי תחתון. מתחת לכל הדברים. מוסתרים היטיב.


עד השנה. השנה כשעברתי לדירה הנוכחית. פתאום היה לי צורך לתלות אותם על הקיר.

משם הם ניבטים אלי. ואני מתבוננת בהם ברוך כל פעם שאני בחדר.

בוקר אחד כשהתבוננתי בהם פתאום היכתה בי ההבנה.

הציורים האלה מספרים את סיפור הפגיעה שלי. אולי זו הייתה הדרך של התת מודע שלי לספר לי על התינוקת הזו. שכל כך הייתה צריכה מישהו מבוגר שישמור עליה. אבל ניפגעה בדיוק מאותם אלה שהיו אמורים לשמור.

זו הייתה שנה קשה מאד השנה שציירתי. שנה של דכאון עמוק. ורצון עז לסיים את הסבל. שנה בה הרגשתי בדידות איומה מתמיד.

אבל היום, כשהציורים האלה תלויים על הקיר בחדר השינה שלי, ואני מתבוננת בהם מדי יום, הם לא מהווים תזכורת לכאב ההוא הנורא. מגיל 17. הם מחברים אותי לתינוקת הזו שניבטת אלי מהציור. עם מבט תמים ובוטח. ואולי אפילו חיוך קטן. תינוקת שמנמנה ומתוקה. שמסתכלת עלי ומספרת לי את כל הסיפור שעוד יקרה.

ולפעמים עולה בי צורך לדבר אליה. ולהבטיח לה שאני פה. ואני שומרת עליה. ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בה אי פעם שוב. ומשהו בתוכי נרגע.


בשבוע שעבר הייתי מוטרדת מאיזו מגמת התדרדרות במצבה הנפשי של הילדה הבכורה שלי. הרגשתי כאילו שחלקים ממנה נפרמים בקצוות. ולמרות שהיא במצב הרבה יותר טוב נפשית. וגם כשיש התדרדרות אני מזהה את החוסן שהולך וניבנה בתוכה. עדיין קצת נבהלתי. ופניתי לעוה״ס שמטפלת בה ושאלתי אותה איך היא חווה את הדברים. במהלך שיחת טלפון ארוכה שעשינו, בה סיפרתי לה איך אני רואה את הדברים, והיא שיתפה אותי בנקודת המבט שלה. הבנו שמשהו בתובענות של הילדה שלי כלפי. במיוחד ברגעים שהיא מעורערת. מקשה עלי מאד. והעוה״ס הזמינה אותי להיפגש איתה. בלי הילדה. ובלי האקסית שלי. כדי לאפשר לי לדבר על הקשיים שלי. משהו בתוכי הרגיש שזה לא נכון. ואפילו קצת נבהל. ולצד זה התעורר בי חלק שממש התרגש מהמפגש. ודחף חזק לממש אותו למרות החשש והתחושה שזה לא נכון לי.


קבענו להיפגש בתחילת השבוע. ויום לפני המפגש המתוכנן הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. סיפרתי לה על המפגש המתוכנן.

חלק אחד בי רצה שהיא תעצור אותי ותשמור עלי. תגיד לי שזה לא נכון ללכת למפגש.

אבל חלק אחר. אותו חלק שהרגיש את הדחף העז בכל זאת ללכת. לא רצה שהיא תשכנע אותי לבטל. ולכן הסתרתי את החשש מהמפגש. ואת התחושה שזה לא נכון לי.


למרות שבדיעבד, כשדיברנו על זה, היא אמרה לי שהיא הרגישה שזה לא נכון לעשות את זה. אבל גם הרגישה ממני רצון גדול ללכת. ולכן תמכה בזה. אז היא רק הכינה אותי למפגש. אמרה לי לסמוך על ההתנגדות הפנימית שלי לתובענות של הילדה שלי. ולא רק לקחת את האחריות לתחושות שלי מול זה, על עצמי ולייחס הכל להשלכות שלי. כמו שאני נוטה לפעמים לעשות.


בפגישה שיתפתי את העוה״ס בפתיחות בכל הנושאים האחרונים שעולים בטיפול שלי. והרבה פגיעות הופיעה שם. והיא כדרכה, ידעה איך לאפשר לעוד ועוד דברים לצאת. ויצאתי מהפגישה בתחושה של התרוממות רוח. התרוממות רוח שהתחלפה מהר מאד במועקה קשה מאד. ותחושה שאני מתדרדרת במדרון. הרגשתי שהקרקע מתחת לרגלי נשמטת.

ביקשתי פגישה נוספת עם הפסיכולוגית שלי. והיא נענתה לי.


בהתחלה הפסיכולוגית שלי חשבה שהפגיעות שביטאתי במקום בו אני לא מרגישה לגמרי בטוחה, כיוון שאין שם רצף טיפולי ורצף של קשר, היא זו שהובילה לתחושות שלי.

אבל אני ידעתי שיש שם יותר מזה.

ולקח לי קצת זמן עד שמצאתי את האומץ ואת המילים לבטא את מה שידעתי.


אני הלכתי לפגישה כי היה בי צורך עז לייצר עם העוה״ס קשר אסור. קשר חברי אסור. קירבה. אינטימיות. וכל מה שנידחפתי להגיד באותה פגישה נבע מאותו דחף. וככל שהרגשתי שנוצרת בפגישה קירבה. כך היה בי יותר צורך להביא עוד ועוד פגיעות.


אותו דחף שהיה בי פעם מול הפסיכולוגית שלי. שהוביל להתנהגות פתיינית. באופן לא מיני. אלא באופן שדוחף לקירבה אסורה. שרוצה לסגור את כל המרחק ולייצר קשר קרוב ואינטנסיבי.


והינה זה קורה לי שוב. ואני מזהה את אותו דחף גם מול הפסיכולוגית של הילדה הקטנה שלי. ומול מורה במכללה, שלמדתי אצלה לאחרונה קורס בפסיכולוגיה.


והדחף הזה עולי בי רק מול דמויות סמכות. רק במקומות שמשהו מרגיש אסור. ופתאום זיהיתי אותו בעוד מקומות בחיי. בעבר ובהווה.


המון בושה עלתה באותה פגישה עם הפסיכולוגית שלי, כשהבנו את זה. ואני עדיין מסתובבת עם מועקה סביב זה. וברור לי שצריך עוד לעשות שם עבודה. וברור לי שזה פוגע ביכולת שלי לייצר קשרים קרובים ומשמעותיים עם נשים שלא מעוררות בי את הדחף הזה. שאינן בהיררכיה מעלי. ואין שם משהו שהוא אסור.


ואני שוב מבינה, הבנה מהותית ועמוקה, כמה דברים ניפגעו בי. ויצרו מנגנונים שממשיכים לפגוע בי באופן כזה או אחר. מנגנונים שגרמו לי גם לפגוע בילדות שלי בעבר. והן שתיהן משלמות על זה מחירים עד היום. וגם זה נושא שמאד מעסיק אותי ומכאיב לי בתקופה האחרונה ועולה בעוצמה בטיפול. ואפילו גורם לי להרגיש שאולי אסור היה לי להפוך להיות אמא.


ובשיעור האחרון בלימודים, המורה הנחתה אותנו במדיטציה להיפתח לחמלה שיש בתוכנו. ולקבל את כל מה שעולה מתוך אותה חמלה. חמלה עמוקה לעצמנו. ועלה בי עצב עמוק. ממעמקי הוויתי. והדמעות זלגו להן במורד הלחי. ואפילו לא טרחתי לנגב אותן. פשוט נתתי לזה לקרות.


ואני מנסה לתת לחמלה למלא אותי. ולרכך את המקומות החדים והדוקרים והכואבים.

ולא להתייאש מהמסע הזה. שיימשך כניראה לעד. ולא להרים ידיים.

והפסיכולוגית שלי מקפידה להזכיר לי שהיא אוהבת אותי. וחושבת שאני אמיצה ואמיתית ואלופה ואמא נהדרת.

ואני חוזרת וקוראת את הדברים האלה שהיא כתבה לי, שוב ושוב ושוב. עד שמשהו מזה מצליח להיכנס פנימה ולהרגיע.

טוב שיש מילים כתובות שאפשר לחזור אליהן.

טוב שהתינוקת בציור ממשיכה להסתכל עלי במבט הזה. שסומך עלי לגמרי שאעשה מה שצריך כדי לשמור עליה.

טוב שמשהו בי ידע שהגיע הזמן לתלות את הציורים על הקיר.


למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם - רגע של יציבות







51 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa