הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים.
הלב שלי גם נפתח ונסגר.
כשהלב שלי פתוח אל העולם, הכל מרגיש פשוט יותר. הנשימה מלאה וזורמת. תחושה עמוקה של שקט נכנסת, וממלאת את המרחבים הפנימיים שנוצרים.
התקשורת שלי עם העולם סביבי היא פשוטה וישירה ומייצרת תחושה של קשר וחיבור. תחושה של שייכות.
אני חלק מהעולם הזה.
וזה כל כך לא מובן מאליו. עבדתי כל כך קשה כדי להצליח להרגיש את התחושה הזו. ולו לרגעים קסומים וקצרים.
והתקשורת הזו מתרחשת אפילו עם אנשים זרים.
למשל עם אותה בחורה צעירה בבית הקפה החדש שנפתח ליד המקום אליו אני לוקחת את הילדה הבכורה שלי לטיפול הנפשי שלה. נכנסתי בזמן שהמתנתי לה שתסיים את הטיפול. והתחילה שיחה. פשוטה וזורמת. על המקום. ועל התפריט. שכולל דברים ללא גלוטן. על השם שלה. שמאד אהבתי. הוא אפילו היה ברשימת השמות שחשבתי עליהם לפני שהבכורה שלי נולדה.
יצאתי משם עם קפה טעים, וחיוך. ותחושה שהעולם הוא מקום נעים. ומזמין. שני לבבות פתוחים פגשו זה את זה. והתמלאתי תחושה של עליצות. תחושה שהמשיכה ללוות אותי עוד זמן מה לאחר מכן.
אבל הרבה מאד פעמים הלב שלי גם נסגר. כיום אני כבר מבחינה בזה מהר מאד.
פעם היה לוקח לי הרבה זמן לשים לב, שהסבל הנורא שאני מרגישה קשור לזה שהלב שלי נסגר.
אתמול בבוקר התעוררתי עם תחושה איומה של בדידות. התחושה התחילה עוד יומיים קודם. היא לא נולדה יש מאין. תמיד אפשר בדיעבד למנות את הסיבות שהובילו אותי למקום הזה.
הילדה שלי פוטרה מהעבודה. לאחר שבועיים בלבד שהיא עבדה. הילדה שלי שונה. שונה באופן בו היא מתקשרת עם אנשים. שונה באופן בו היא מביאה את עצמה אל העולם. ונדרשת סבלנות כדי להצליח לראות מעבר לזה. כדי להבחין במסירות האינסופית שלה. וההשקעה. והאחריות. והמוכנות ללמוד.
והמנהל במקום בו היא עבדה לא ניחן בסבלנות הזו כניראה. והוא פיטר אותה בהודעה. באופן הכי לא רגיש שאפשר לדמיין. בלי להסביר לה אפילו למה.
והילדה שלי התפרקה. והלב שלי נשבר.
ואז התחיל המסלול המוכר שלה במדרון. היא הסתגרה בחדר. סרבה לצאת. סרבה לאכול. סרבה להתקלח. והטקסטים המוכרים שכללו רצון למות חזרו.
ניסיתי להישאר רגועה מול זה. הצעתי את עזרתי וכשהיא הדפה אותה נתתי לה את המרחב ואמרתי לה שאני כאן. ואשמח לדבר איתה ברגע שהיא תרצה. הייתה לי תחושה שהיא צריכה למצוא את דרכה החוצה. ושזה לא נכון שאני אשלוף אותה משם. כמו שעשיתי בעבר. אלא אם כן היא תבקש עזרה.
למחרת היא התייעצה איתי, והצלחתי לשכנע אותה ללכת לים עם חברים שהזמינו אותה. והיא הלכה. גם הילדה הקטנה יותר עברה לאקסית שלי. ואני נותרתי לבד.
אבל אז שמתי לב שהלב שלי נסגר.
כשהלב שלי נסגר הרבה דברים נוספים קרו. והראשון והעיקרי שבהם הוא תחושת חוסר השייכות לעולם שמילאה אותי. העולם שם ואני כאן. אני לא חלק ממנו. ואין אף אחת שמסוגלת להבין מה אני עוברת.
ואז תחושת הבדידות חנקה אותי.
ואז הגיע הסבל. סבל בל יתואר.
ואני מכירה את זה. כבר מזהה את זה כמעט מיד. הגוף כולו מתכווץ. כאב חד באזור החזה. תחושת יאוש עמוקה. ובהלה. איך חזרתי לכאן שוב.
ואז הפסיכולוגית שלי כתבה לי. שאלה לשלומי. היא ידעה שהילדה שלי פוטרה יום קודם. שיתפתי אותה. והיא רצתה לדעת איך אני מתמודדת.
הרגשתי כאילו שהיא שולחת יד ושולפת אותי מהתהומות.
זה הקל וניחם. אבל רק לרגע. זו הייתה הפוגה זמנית.
למחרת, אתמול בבוקר, התעוררתי שוב עם התחושה האיומה של הבדידות.
היה לי קשה לנשום.
לא הצלחתי לעבוד.
הייתי מיואשת.
והמחשבות התחילו להשתולל.
מה לעשות? איך אני מפסיקה את הסבל הזה?
כמעט כתבתי לפסיכולוגית שלי, לשאול אם יש סיכוי לפגישה נוספת. למרות שידעתי שהסיכוי קטן מאד כי היא מאד עמוסה.
אבל אז עצרתי.
ונזכרתי איך בשיעור האחרון בלימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת, המורה אמרה לנו שחשוב מאד שברגעים של חוסר בהירות או של קושי, נעצור רגע ונתבונן פנימה. נשתהה עם התחושה. נהיה בקשב לעצמנו.
וזה מה שעשיתי.
ישבתי על המרפסת. עצמתי עיניים. ופשוט הייתי עם התחושות האיומות והבלתי נסבלות.
רק איפשרתי להן להיות. ושמתי לב אליהן. יכול להיות שגם מלמלתי לעצמי בראש ברכות שזה ממש ממש מכאיב.
ושמתי לב לכווץ בחזה. ולקושי לנשום.
ופשוט הייתי.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם עם עצמי.
אבל פתאום משהו השתחרר.
זה לא שהיגיעה איזושהי תובנה משמעותית. זה פשוט השתחרר.
פתאום היה לי קל יותר לנשום.
ואז שמתי לב שכבר לא כואב לי בחזה.
והגוף הפסיק להיות מכווץ.
ונשמתי לרווחה. וחזרתי לעבוד. עם תחושת הקלה עצומה.
כשהלב פתוח התחושה היא נפלאה. נורא קשה לוותר עליה.
אבל הלב שלי פועם. וכמו שהוא כבר יודע להיות פתוח. הוא גם הרבה פעמים נסגר.
והילדה שלי עוד תפגוש הרבה אנשים חסרי רגישות וסבלנות. ותיפגע. ותכאב. ותיפול. ותקום. כי היא כבר לא באותו מקום. והיא תמשיך לפתח חוסן.
היא חזרה מהים מאושרת. והודתה לי ששכנעתי אותה לנסוע.
והתבוננו ביחד על המקום שהיא היתה בו רק יום לפני. ואיך דווקא הקשרים האנושיים שיש לה הוציאו אותה משם. איך היא הצליחה להסתייע בחברים.
ואני עוד ארגיש בודדה. ולפעמים לא אדע איך לבקש עזרה. או להיתמך.
אבל גם אלמד להיות בתחושה ולתת לה להתפוגג. ולחזור להרגיש חלק מהעולם.
אין לי חברויות שהמשיכו איתי מהילדות. ולא פשוט לבנות קשרים משמעותיים שהם חלק מהמציאות היומיומית, בשלב כל כך מאוחר בחיים.
ואין לי ממש קשר קרוב עם המשפחה שלי. גם להם אין חלק משמעותי בחיים שלי.
אבל יש לי אותי. ויש לי את הילדות שלי.
וכשהלב שלי פתוח, ואני מרגישה מחוברת לעולם, המציאות הזו מרגישה לא רעה בכלל.
והפסיכולוגית שלי כתבה לי ״אני בטוחה שבקרוב יהיה פחות בודד ויותר שמח. הכי מגיע לך בעולם״
האופטימיות האינסופית שלה לפעמים מרגיזה אותי. ולפעמים מצחיקה אותי.
אבל אני מוכנה לשמור על סקרנות ולאפשר למציאות להפתיע אותי.
הרי בסופו של דבר הייתי רוצה לחיות את החיים במלואם.
למעבר לפוסט הבא - געגוע
למעבר לפוסט הקודם - הגיע הזמן לתלות את הציורים על הקיר