חיפוש
  • Ahimsa

געגוע

עודכן ב: מאי 8

התעוררתי הבוקר עם תחושת עצב עמוקה. עצב שמגיע ממרכז הוויתי.

ועולה בי שורה משיר - ״ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל״ (לו ידעת/רחל שפירא המופלאה)

הבכי שלי לרוב ממתין בתוכי ומייחל. מייחל לקרבה המתאימה. לתחושת הבטחון. לרגע המתאים לצאת החוצה ולזכך אותי. זה לא קורה הרבה.

ולמרות שהבכי לא מוצא את דרכו החוצה, אני מברכת את העצב על בואו. תחושת החיבור הזו לעצמי כל כך נעימה. וממש לא מובנת מאליה. והעצב הזה מלטף אותי מבפנים ומספר לי שאני חיה את חיי במלואם ברגע הזה. ואני מזמינה אותו להישאר ולספר לי את כל מה שהוא רוצה לספר לי. אני מוכנה להקשיב.


אתמול הלכתי עם אחותי ובעלה למסיבה על גג של חבר שלהם. חבר שאני מכירה גם. חבר מהעבר הרחוק. מימינו כסטודנטים.

יום העצמאות הוא יום שחוגגים סביבי עם חברים. זה יום שמחדד מאד את תחושת חוסר השייכות שלי. אין לי קבוצת חברים שאני יכולה לחגוג איתם את יום העצמאות.


כבר יש לי מקום בעולם בו אני מרגישה לפעמים ממש שייכת. בקבוצת הלימודים שלי. שם, לכמה שעות של חסד, פעם בשבועיים, אני מרגישה חלק ממשהו גדול ממני. אני מרגישה שייכת ואהובה ומוערכת בדיוק כמו שאני. וזה מאפשר ללב שלי להיפתח. וזה מעורר בי צורך עז לחבק את כולם. פתאום העולם מרגיש כמו מקום מופלא.


זה העוגן שלי. אני מלאה בהכרת תודה על כך שיש לי את העוגן הזה.


ובשאר הזמן אני לא מרגישה ממש שייכת.


והבוקר התעוררתי עם עצב עמוק. כי כשהייתי במסיבה הזו הרגשתי שאני משקיפה על הדברים מהצד. ממש כמו פעם. לא הייתי חלק מהחבורה הזו. ולא מצאתי את דרכי פנימה. פשוט נאלמתי דום.


והילדה הקטנה שבתוכי, שהייתה כל כך דחויה. וסבל מחרם חברתי שנים ארוכות בבית הספר היסודי, לחשה לי באוזן. את רואה. כלום לא הישתנה. רק נידמה לך שהדברים משתנים. אבל את נישארת בדיוק כמו שהיית. ותמיד תרגישי כמו שאת מרגישה עכשיו.


התאמצתי מאד לא לתת לה להשתלט על כולי. אבל לא הייתה בי היכולת לנסות להרגיע אותה.


וכן ניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן, את הרגע הקצר של החיבור שהיה לי עם חברה של אחותי שאני מאד אוהבת, ממש בתחילת הערב. שכמו תמיד נכנסנו לשיחה עמוקה על החיים שלנו. וזה הרגיש קרוב. ומחובר.

אולי דווקא הפער העצום הזה, בין הרגע של החיבור, להמשך הערב, הוא שצרב כל כך והכאיב.


ובכלל אני בתקופה מורכבת. לא במקרה לא כתבתי זמן כל כך ארוך. לא הייתי מסוגלת.


עברתי שוב משבר עם הפסיכולוגית שלי. משבר עמוק ומכאיב. ובעקבותיו איבדתי אותה בתוכי. חששתי להיפגש איתה ולשחזר את הפגישה הקשה שהתחילה את המשבר. והרגשתי ממש ממש לבד.

לקח לנו כמה פגישות עד שהצלחנו ממש לדבר על זה ולכאוב את זה. עד שהצלחתי להרגע.

ובנתיים היא חזרה לשכון בליבי. ואני מצליחה לדמיין אותה חמה וקרובה ואוהבת.

ואולי רק היה לי נדמה שנרגעתי.

כי במפגש האחרון, שנסעתי אליו בשמחה, התקשיתי להרגיש אותה קרובה. דווקא כשהיינו ממש פנים אל פנים, לא הצלחתי להאמין לה. הייתה בתוכי חומה של אבן לא עבירה. ופחד. פחד להיפגע.

כניראה שנזדקק לעוד קצת זמן. זה היה משבר מכאיב מדי.


ואני מבינה בעצב. שזה תמיד יהיה חלק ממני. הרגעים האלה שמשהו בתוכי יסגר. וכל מה שאוכל להראות לעולם זה קור. והדיפה. וריחוק. והעולם כניראה יתרחק.


אבל לצד זה אני מבינה שהרגעים האלה לא קורים סתם. הלב שלי לא נסגר לו מעצמו. הוא נסגר כשאני נפגעת. והמנגנונים העתיקים שכל כך רגילים לשמור עלי מיד מתעוררים. וסוגרים לי את הלב. רק שלא אפגע שוב.

ויחד עם זאת הלב שלי כבר לא נשאר סגור לנצח. הוא יפתח חזרה. ויתמלא. ואני אזכה להרגיש שוב את תחושת החיבור המופלאה הזו. שממלאת אותי באהבה לעצמי ולעולם.


החיים שלי מזמנים לי הרבה מורכבות.


הילדה הגדולה שלי שוב בתקופה של תנודות מהירות בין שמחה לעצב. הנפילות שלה שוב עמוקות ומפחידות. ונידמה שהיא יוצאת מאיזון מאד בקלות וכועסת מאד במהירות ובעוצמה.

ופתאום גם הקטנה מתחילה להראות סימנים דומים. של יציאה מויסות וקושי לשלוט בכעס שלה.

היא בדיוק בגיל בו הכל התפרץ אצל הגדולה. וזה מפחיד.


אני אומרת לעצמי. את לא באותו מקום.

וגם אם בסוף יתגלה שגם הקטנה עוברת דרך דומה לגדולה, משהו שאני עדיין מסרבת להאמין לו, אני אדע מה לעשות. אני כבר למודת נסיון.


ובלימודים אנחנו עוסקים בנושאים שקשורים לפגיעות העבר שלנו וההשפעה שלהן עלינו. וזה כמובן מציף את כל הפגיעות שלי. וההשפעה המכאיבה שלהן על חיי.

ואז זה צף ועולה בכל מקום. ובמיוחד מול הפסיכולוגית שלי.

זה מכאיב. וזו גם הזדמנות. לרפא עוד חלקים כאובים ועמוקים בתוכי.


אבל לפעמים מרגיש לי שקשה איתי מדי. הכל כל הזמן מורכב. וקשה. וכואב.

ואני רוצה לחסוך את זה לסובבים אותי. אולי זו עוד סיבה להסתגרות. ולהתרחקות.


ובבוקר קמתי עם העצב. והלכתי לאפות. משהו בבישול ואפיה מרגיע אותי. נותן לי אפשרות להיות עם עצמי ועם התחושות שלי.

ופתאום הרגשתי געגעוע. געגוע להיות בקשר. קשר קרוב ואמיתי ומחובר ובטוח. ולתחושה של שייכות.

זה לא היה געגוע לאקסית שלי. או לקשר שהיה בינינו.

זה היה געגוע לרעיון. לאפשרות של קשר. לאיך שקשר וחיבור יכולים להרגיש. ואיך זה מרגיש להיות שייכת.


מעניין שזה לא הרגיש כמו כמיהה. אלא כמו געגוע.


זה הרגיש כמו געגוע למשהו מוכר. משהו שהנפש שלי מזהה. משהו שהיא כבר הרגישה פעם. תחושה של שייכות וחיבור. תחושה של בית.

אולי זה געגוע לאיזו ידיעה קדומה מאד שבאתי איתה לעולם. ידיעה שהמגע איתה אבד.


זה מרגש אותי לשים לב, שהידיעה הזו קיימת בתוכי. הנפש שלי זוכרת את התחושה הזו של השייכות בעולם. ומתגעגעת אליה.


למעבר לפוסט הבא - החתול שלי לימד אותי לבכות

למעבר לפוסט הקודם - הלב שלי פועם








35 צפיות