חיפוש
  • Ahimsa

המרווח שנולד ביני לבין הסיפור שלי


בהמשך להתגלות של אותה ילדה קטנה ומופלאה, שנמצאת שם מתחת לכל שכבות ההשלכות, שעדיין לא ניפגעה, ומכילה את כל הפוטנציאל שהיה ועדיין גלום בי, חזרתי להתבונן בסיפור שלי. אולי היכולת לראות את המרווח ביני לבין הילדה הפגועה שהשפיעה על כל מהלך חיי, יאפשר לי למצוא את המרווח ביני לבין הסיפור שלי.

הסיפור שמלווה אותי מאז ומעולם. יותר כתחושה עמוקה עמומה שתמיד הייתה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי. ופחות כמילים, סיפור שהיגיע בחלומות ובסיוטים שחזרו על עצמם מילדות. סיפור ששנים ארוכות ליווה אותי בלי שאפילו יכולתי לספר אותו, ורחש מתחת לפני השטח, והפעיל אותי בכל מפגש עם אנשים, ובכל קשר שיצרתי.

ובמהלך המסע לריפוי, הסיפור החל לעלות אל פני השטח. והתחלתי להכיר באמיתותו. ויכולתי לכאוב את העוול הנורא שנעשה לי. ואת ההשפעה העצומה שהייתה לכל זה עלי.

ועדיין לא היה לי, ולעולם לא יהיה לי, סיפור שמבוסס על זכרונות ברורים. לעולם לא אדע מה בדיוק קרה. ומי בדיוק עשה. מלבד תחושה חזקה בתוכי שאני יודעת. תחושה שתמיד הייתה שם. למרות ששנים לא האמנתי לה.

אין עדים לסיפור מלבד הפוגע. ומלבדי, התינוקת הקטנה, שניפגעה עוד לפני שיכלה לייצר זכרונות. והזכרון ניטבע עמוק בתוך גופה. האימה. ותחושת חוסר האונים. ואובדן האמון באדם קרוב שהיה אמור לשמור. ואיתו אובדן האמון בקשר, בכוונה טובה. ובגוף שבגד.

בשנים האחרונות, התעורר בי תסכול עצום מכך שאין לי סיפור ממשי שאני יכולה לספר. סיפור שיאפשר למי שעומד מולי להזדעזע, ולהאמין. ולתמוך ללא כל עוררין. להיות העד שכל כך חסר לי. לא היה לי שום צורך בנקמה. רק בתמיכה וקבלה ואישור. וממש הרגשתי שהסיפור הוא חלק כל כך משמעותי ממני שהוא בעצם מי שאני.

העולם נחלק לאלה שיודעים ואלה שלא. ואלה שיודעים נחלקו לאלה שפיקפקו, ואלה שהאמינו מהשניה הראשונה. וטיב הקשר שלי עם הסובבים הושפע לחלוטין מהסיפור. ומנוכחותו בקשר.

ועכשיו, לראשונה, עם התגלות המרווח הפנימי בתוכי. אני יכולה להתבונן גם במרווח שמתחיל להיווצר ביני לבין הסיפור. זה מתקשר לקלילות שרוצה להיכנס. יש לה מקום במרווח הזה שנוצר. כי לפני שהוא היה, הכל היה כל כך דחוס בפנים. ולא היה מקום לקלילות. הסיפור תפס את כל המקום. ככל שהמרווח יגדל. יהיה יותר מקום לקלילות.

אז אני מוכנה לאפשר למרווח הזה לגדול. אני מוכנה להתחיל לשחרר את הסיפור. אני כבר למודת נסיון, ויודעת שזה תהליך. והמרווח לעיתים עוד יצטמצם. ולא אבין בכלל איך הוא נוצר. ולפעמים הוא יגדל והקלילות תמלא אותו, ותמלא אותי אושר.

הפסיכולוגית שלי סיפרה לי, שלקולגה שלה תלוי משפט מקסים בחדר הטיפולים שאומר

"It is never too late to have a happy childhood"

צחקתי מאד כשהיא סיפרה לי. והתפעמתי מהיכולת שלי לראות את התקווה והיופי של המשפט הזה. כי ברור לי שאם הייתי שומעת אותו קצת מוקדם מדי, הוא היה מרגיז אותי מאד.

אם אני הייתי נכנסת לפני שמונה שנים לחדר טיפולים שהיה תלוי בו המשפט הזה, כניראה שהייתי מסתובבת ויוצאת. כל דבר צריך להגיע בעיתו. ואיזה משמח זה שהיגיעה העת...

זה משמח במיוחד כשאני קוראת שוב מייל שכתבתי על הסיפור והשפעתו עלי, רק לפני כמה חודשים. כי זה שוב מאפשר לי להתבונן על הדרך, הכל כך משמעותית שאני עושה. הרבה יותר קל לי להמשיך להתקדם כשאני יכולה להסתכל אחורה ולראות איזו כברת דרך כבר עשיתי. יותר קל מאשר להסתכל קדימה ולראות איזו דרך ארוכה עוד נותרה כדי להגיע לאותה ילדות מאושרת שאף פעם לא מאוחר מדי להגיע אליה.

יש בתוכי מילים שרוצות לצאת כבר ימים רבים. כבר כמה פעמים דמיינתי את המילים מתגבשות לידי רצף ברור של מחשבות, ולהפתעתי הן כל פעם התגבשו בדרך אחרת. לפעמים במשמעויות לגמרי שונות.

אז החלטתי להניח לזה. מתוך מחשבה שעם הזמן הדברים יתבהרו. כמו שלרוב קורה.

היום בבוקר קמתי בתחושת בדידות תהומית. ויצא לי להגיד את זה לחברה יקרה. ואותה חברה המופלאה אמרה לי, בלי לדעת אפילו על המילים שנעות ללא שקט בתוכי, "תני למילים לעזור לך, ולנשימה"

אז תודה חברה אהובה. כי בזכותך אני נותנת למילים לזרום מתוכי. והן תתגבשנה כפי שהן תתגבשנה. וזה יהיה נכון למה שאני מרגישה עכשיו, ואולי לגמרי ישתנה מחר. וזה בסדר. כי זה חשוב כדי לברר מה קורה עכשיו. ואח"כ אולי יקרה משהו אחר. ואז שוב אברר מה קורה עכשיו.

וזה חשוב כדי להרגיש פחות לבד. המילים שלי יצאו מהלב שלי החוצה, ויפגשו לב אחר. שאולי גם מרגיש עכשיו לבד. ואולי מילים גם יחזרו אלי ויחממו את ליבי ויזכירו לי, שאפילו שתמיד תהיה איזו בדידות מהותית אקזיסטנציאלית, אנחנו בכל זאת רקמה אנושית אחת, ויכולות להדהד זו לזו, ולתמוך אחת בשניה במסע החיים הזה. ולשלוח אהבה. והיכולת להרגיש את זה, ולהאמין בזה, היא כל כך לא מובנת מאליה עבורי. וזה בפני עצמו הישיג מטורף ששווה לכתוב עליו במילים. מילים שאוכל לחזור אליהם כשלרגע אשכח. כי לפעמים אני שוכחת. כמו הבוקר. מילים שינכיחו תחושה שאולי תהפוך למסה קריטית.

אני יודעת שהמורה שלי ליוגה תמיד אומרת שהסיפור פחות חשוב. שיותר חשוב להתמקד בתחושה, ובמה שקורה לנו עכשיו. ואני די מסכימה איתה בגדול. אני מסכימה איתה בנוגע למקרים שהסיפור הוא סיפור מסופר. שנאמר במילים כבר פעמים כל כך רבות, והתקבע באיזה אופן שמקשה לספר אותו מנקודת מבט הגיבורה.

אבל מה לגבי הסיפורים הלא מסופרים? לגבי הסיפורים המוחרשים? אותם סיפורים שלא מספרים, מתוך בושה, או פחד, או צורך לגונן על מישהו אחר? מה אם יש סיפורים שחייבים להיות מסופרים שוב ושוב לשם ההחלמה. להיות מסופרים בסביבה תומכת ומכילה שתוכל להרגיע את הבושה? ומה לגבי הסיפורים שאין בהם סיפור מדויק עם עובדות ופרטים, יש רק ידיעה עמוקה שהם קרו, והשפעה מכריעה על כל החיים? סיפורים שאפילו לא יכולים בכל מצב לזכות בסביבה תומכת, כי הסביבה הרבה פעמים רוצה עובדות והוכחות כדי לכאוב ביחד עם המספרת. אני לא יודעת את התשובה. אני רק יודעת שהסיפור שלי, הסיפור ללא עובדות מדויקות, או זכרונות מבוססים, הוא סיפור שממש לא יוצא ממני בחופשיות, ומלווה בהמון בושה, סיפור שלא זוכה הרבה לראות את אור השמש, ולא מצליח להזדכך מהבושה שהוא נושא בתוכו. ומייצר בתוכי אינסוף בדידות.

ויחד עם המסע הארוך של הריפוי שכבר עשיתי. והמקומות הרבים בתוך נפשי שכבר למדתי לקבל בחמלה. וכל המקומות ששחררתי. והמון מקומות בהם למדתי דרכים אחרות והתחברתי מחדש לחיים. והמון מנגנוני הגנה שכבר למדתי שאני לא זקוקה להם. יש עדיין דרך ארוכה מאד. ומדי פעם מקומות קדומים מתעוררים ומזכירים לי שהם חלק ממני, והם כניראה תמיד יהיו, וזה קצת מפתיע אותי בהתחלה, ואולי אפילו מבהיל. עד שאני מזמינה את הנשימה, ומווסתת את עצמי, ומתרגלת יוגה, והניאנה - התבונה העמוקה, מתעוררת ומחייכת אלי בחמלה. ולפעמים זה מספיק. ולפעמים לא. ואז אני שולחת בקשות עזרה החוצה, בפחות חשש מבעבר, ונעזרת באנשים יקרים לי. ובאופן כמעט קצת מפתיע, הם תמיד שם. ומזכירים לי שאני לא לבד.

ואז אני מתחברת לגמרי לצורך לספר את הסיפור מנקודת מבט של הגיבורה ולא של הקורבן. כמה כוח זה נותן. כמה זה מאפשר.

לא מזמן קרה לי מקרה עם ילדתי הקטנה. מקרה בו היא נזקקה לעזרתי כדי להרגיע את חרדות, ואני נעניתי לצורך פנימי שלי להגיד את כל האמת, כי אף אחד לא יעצור אותי יותר מלספר הכל, את כל הפרטים, בלי לעצור, ומתוך המצוקה שלי, לא יכולתי לראות את המצוקה שלה. ובמקום להרגיע את החרדה שלה, ולמלא את הצורך שלה, התעסקתי בצורך שלי. ואני ארחיק לכת עוד צעד אחד ואגיד משפט שאולי יגרום להזדעקות כללית, השתמשתי בה כדי למלא צורך שלי. ואני יודעת שלא עשיתי כלום מתוך כוונה רעה. להיפך, יחד עם זה שנגררתי וידעתי שאני נגררת ולא יכולתי לעצור את זה, גם הונעתי מתוך כוונה לעזור לה. הכוונה הבסיסית הייתה טובה. רק איבדתי לרגע את הדרך. ופגעתי בה. לא שמרתי עליה. וההבנה הזו שזה יכול היה לקרות לי, יחד עם זה שאני כל כך אוהבת אותה, טילטלה אותי טלטלה עזה, והפכה לי את הבטן במשך ימים ולילות רבים, ועדיין עושה את זה. כי אם זה קרה לי, איך אוכל לבוא בטענות למי שפגע בי? פתאום הבנתי איך אפשר להיגרר למקום כזה. בו הצורך שלך גובר על הצורך של מי שמולך. ואתה פוגע. אפילו בלי רצון לפגוע.

וכן כן כן, אני יודעת, זה לגמרי שונה. ואי אפשר להשוות, וזה אפילו איום ונורא להשוות. כי המעשה כל כך שונה. וההשלכות שלו לגמרי שונות. אבל (!!!) זה טומן בחובו כל כך הרבה אפשרויות לריפוי, וסליחה, וחמלה. והבנה שהעולם לא מחולק לרעים וטובים. ולפעמים אנשים טובים עושים מעשים רעים. מתוך חולשה. מתוך מצוקה. וזה לא מפחית מהעוול. ולא מצדיק את המעשה. ועדיין אפשר נורא לכעוס על מה שנעשה לי. ובכל זאת...

וזה גם מאפשר לכאוב נורא את העובדה שמה שנגרם לנו יכול לעורר תגובות שרשרת, ואנחנו עלולים להכאיב לקרובים אלינו באופן דומה. והכאב הזה גם הוא הכרחי ומרפא, עם כמה שהוא גם בלתי נסבל.

ואני עדיין לא שם. רק מתבוננת בזה. וזה גם עדיין מכווץ אותי רק לחשוב את זה. ומעורר בי הרבה התנגדות. אבל לספר את זה גורם לי לצעוד צעד נוסף בדרך לשחרור הבושה. צעד נוסף בדרך לריפוי. וזה מסע הגיבורה. כי אני לא יכולה לחשוב על גבורה גדולה יותר שנדרשת מהגבורה שנדרשת כדי להתמודד עם כל התחושות האלה.

יוגה עבורי היא היכולת לעשות יוגה, ובנדות, ולוחמות, ולווסת את כל הכאב והפחד. לנשום עמוק כפי שלא נשמתי כל חיי. לספר את סיפור חיי כסיפור מסע של גיבורה ולא של קורבן. ולאפשר לניאנה - התבונה העמוקה להתעורר בכל רגע מחדש. לתרגל אהבה וחמלה כלפי עצמי, וללמוד את הגבולות שלי ושל האחר. ולשמוח כל רגע שאני צועדת עוד צעד קדימה במסע, גם אם לפעמים אני צועדת כמה צעדים אחורה. ולמצוא עוד ועוד מקורות כוח, גם בתוכי, וגם מחוצה לי. מה שדורש לבטוח בעולם, ובכוונות הטובות ובכך שאני באמת יכולה להיות אהובה, ורצויה וחשובה מספיק למישהי אחרת. ולהאמין בכל כוחי שהנפש רוצה להירפא, והיא תמיד תעדיף לצעוד לכוון השמש ולא אל האפילה. והכל הכל הכל בר ריפוי. הכל אפשר לתקן.

#טיפולפסיכולוגי #פגיעה #פסיכולוג #ריפוי #קשר

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa