כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

כשהמשמעות נאבדת לרגע

עודכן ב: 15 נוב 2019


שוב התעוררתי באמצע הלילה. מסתכלת בשעון. 2:30. את השעה הזו כבר מזמן לא פגשתי. רגילה לפגוש את השעות 4:00 ואילך. כבר לא ניבהלת מזה. 

בדרך כלל מנסה להזמין נשימות עמוקות. שאיפה קצרה יותר מהנשיפה. ולאחר כמה נשימות כאלה השינה פשוט אוספת אותי חזרה אליה. ואני מתעוררת בבוקר, מבינה שהצלחתי לחזור לישון.

הלילה זה לא עבד. 

יש בי איזשהו אי שקט. ואני מזהה שאי השקט הזה לא מוכן לפנות את מקומו כל כך בקלות. 

אני כבר יודעת שאי השקט הזה קשור באיזשהו אופן לילדה הזו בתוכי. משהו העיר אותה. היא זקוקה למשהו. 

הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה. את כבר יודעת להקשיב לילדה בתוכך. את כבר מסוגלת לתת לה את מה שהיא צריכה. 

באמת??? אבל מה עם הרגעים שאני לא רוצה? שאני רוצה שמישהי מבחוץ תיתן לילדה הקטנה את מה שהיא רוצה? שמישהי מבחוץ תנחם, ותרגיע.

שמישהי אחרת, תממש את הפנטזיה הזו שמאז ומעולם חיה בתוכי. הפנטזיה שמישהי תיראה אותי, ותטפל בי, ותנחם, ותחבוש את הפצעים, ותבטיח שהיא שומרת עלי. שתהיה לי תחליף לאמא שלא ראתה, ולא שמרה, ולא הייתה שם בשבילי. מישהי שתמיד תמיד תהיה שם כשאצטרך. מישהי שתפיג את הבדידות האיומה הזו שלפעמים נידמה שנמצאת בבסיס נשמתי. ומצליחה להשכיח את כל מקורות הכוח שצברתי לאורך המסע.  

ואני כבר מבינה שהפנטזיה הזו לא משרתת אותי. היא מייצרת סבל. עדיף לי בלעדיה. ואפילו מסוגלת להבין לעומק שאם היא כן תתממש באיזשהו אופן זה יהיה אסון ולא נחמה. 

אבל מה יקרה אם הפנטזיה הזו לעולם לא תעלם, והיא תמיד תאתגר אותי כשהיא תתעורר?

ונורות האזהרה מתחילות להידלק בתוכי אחת אחרי השניה. שימי לב. הילדה הקטנה כניראה מנהלת עכשיו את העניינים. אבל גם את פה. אם את מסוגלת להתבונן ולהבחין בה.

חברה יקרה כתבה לי בתגובה למשהו שכתבתי לאחרונה, ואשתף בו בהמשך הפוסט הזה, שימי לב שאת לא משאירה את הילדה לבד. תלווי אותה באהבה. 

אז אני מנסה לדבר אל הילדה הקטנה ברוך.

"מתוקה, אני רואה שחזרת. מה קרה? מה את צריכה ממני?"

והילדה הקטנה לא עונה לי. היא לא רוצה אותי. היא רוצה את הפנטזיה.

ואני מנסה שוב.

"אני רואה שמשהו ממש ממש מכאיב לך. אני מרגישה את הכאב שלך. ואני פה בשבילך"   

ואולי אני מתחילה לשמוע משהו, אולי זה אפילו יותר להרגיש מלשמוע. 

"זה כל כך כואב להרגיש לבד, וחסרת חשיבות. כאילו שאין לי שום משמעות וערך."

זה באמת נורא כואב. זה כואב במיוחד כשאין בי את היכולת לנחם את זה. ולהכיל את זה. זה כואב במיוחד כשאני זקוקה למשהו מבחוץ והמשהו הזה לא מגיע. זה נורא כואב כשאני כבר מבינה שעדיף לא לבקש את זה מבחוץ כשהילדה הקטנה מנהלת את העניינים, כי זה יכול להפעיל המון לחץ על אנשים שיקרים לי, ולגרום להם להרגיש שהם לא מספיקים. להעביר את התחושה שאני לא מספיקה, ממני, אליהם. וזה הדבר האחרון שאנשים רוצים להרגיש בקשר. וזה מרחיק במקום לקרב. 

ואני חושבת על הבלוג הזה שהתחלתי לכתוב. התחלתי לכתוב אותו ככלי ריפוי עבורי, ומתוך מחשבה שאם הוא יוכל לעזור גם לאחרים, אז מצאתי את הדרך להעביר הלאה חלקים ממה שקיבלתי, ולפזר תקווה. 

ואולי על הדרך, זה גם יאפשר תחושה של משמעות. ברגעים שהתחושה קצת נאבדת. 

ופתאום עולה בי התובנה שאולי החרדה שמתעוררת עכשיו, ומעירה אותי בלילה, קשורה דווקא למשמעות הזו, שברגעים אלה חסרה לי, ועדיין לא מתמלאת באמצעות הבלוג. כי עדיין אין לו ממש קוראים.

והיא בעצם לא קשורה לתחושה שאני כניראה חיה איתה כל חיי שאני חייבת להסתיר את מה שקרה. כי אם אספר, יקרה אסון. במיוחד כשהסיפור לא לגמרי ברור. תחושה שהובילה אותי לכתוב את הבלוג הזה בצורה אנונימית. אבל היא כניראה לא זו שמעירה אותי באמצע הלילה. 

ואולי זה גם וגם. 

אני לא בטוחה שהצלחתי להרגיע. אבל כן הצלחתי להשהות. ולא פעלתי לבקש מיד עזרה מבחוץ. גם זה משהו. במסע המתמשך הזה צריך לחדד את יכולת האבחנה, כדי להצליח ללקט את רגעי הנצחון הקטנים. כי הרבה פעמים אין הצלחות גדולות ומפוארות. 

ועכשיו מרגישה בשלה לשתף במשהו שכתבתי לפני כמה ימים ומהווה המשך לפוסט שכתבתי "איך הכל התחיל"

  אינסוף סוגים של ביטויי אהבה

כמעט 5 בבוקר. המילים שמסתובבות בתוכי במעגלים לא נותנות לי מנוח. פעם שלישית שאני מנסה לכתוב. אולי הפעם אצליח.

הכל שקט. כולן ישנות. זה מאד נעים השקט הזה.

הכנתי לי כוס קפה, ואמא שלי עלתה במחשבתי. פעם, באחד מהאישפוזים שלה, היא כתבה על איך היא צלחה את הלילה הקשה של הפחדים. והיא כתבה על הכוס הקפה הראשונה, והסיגריה של הבוקר, והחיוך של אחות בית החולים. אז אמא, אני פה. עם כוס הקפה, בלי סיגריה, ניזכרת בך ומתגעגעת. זה נעים להתגעגע אליך, ולהניח לכל הכעסים הישנים והתסכול להמשיך לישון עוד קצת. זה לא קורה לי הרבה לאחרונה.

בבוקרו של יום שישי, אותו יום מורכב של גם וגם שכתבתי עליו לפני שבוע, שלחתי הודעה לחברה יקרה, בה סיפרתי על המורכבות של היום עבורי. 

והיא ענתה לי תשובה עמוקה ומרגשת. 

אבל באותו רגע הילדה הקטנה בתוכי ניהלה את העניינים. והילדה הייתה זקוקה מאד לזה שיגידו לה בפשטות שמתגעגעים אליה. שאוהבים אותה. בדיוק כמו שהיא. אולי באותו רגע היא הרגישה שהיא לא מספיקה. והתשובה שהיא קיבלה לא סיפקה אותה. 

אז בהנהגת הילדה עשיתי מה שאני עושה פעמים רבות במצבים האלה. שכנעתי את עצמי שלכתוב מה בדיוק אני צריכה, זה הדבר הנכון לעשות. כי אם לא אגיד מה בדיוק אני צריכה אז איך ידעו לתת לי את זה?

אז כתבתי "תודה רבה יקירה על המילים המשמעותיות. ומה עם קצת געגעוע אלי?" והוספתי פרצוף קורץ. 

לא קיבלתי תשובה. גם למחרת לא. וגם לא בבוקרו של היום שאחרי. והתחלתי להרגיש אי שקט. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את ההודעה הזו? אולי זה יצר אי נוחות אצל אותה חברה?

אז שאלתי. 

והיא ענתה לי. תשובה ארוכה וכנה ומאד מאד אמיצה. על ההרגשה שזה עורר בה שמה שהיא נתנה לא היה מספיק. ואיך בכך שניסיתי לדרוש ממנה לעשות משהו מסוים גרמתי לה אי נוחות. והיא התנצלה שלקח לה זמן לכתוב את זה. 

וזה הכאיב נורא. ברגע הראשון. 

וניצלתי את ההזדמנות להיות בזה, ולשאול את הילדה הקטנה שבתוכי למה זה כל כך כואב? מה בדיוק היא מרגישה?

ויכולתי לחזור לסיפור של השוקו, שהוא רק דוגמא קטנה לעוד סיפורים רבים דומים, לחזור לעלבון, ולתחושה שעלתה בי אז מול הקור המדויק של אמא שלי, שאמא שלי ממש לא אוהבת אותי, אם היא ממשיכה להתעקש איתי על השוקו הזה ולא רואה כמה זה מכאיב לי. ויכולתי להיות איתה בכאב. ולתקף אותו. 

ואז יכולתי להעריך מאד את מה שאותה חברה עשתה. את האומץ להגיד את האמת. בו בזמן שזה גם המשיך להכאיב. היינו שם יחד, גם הילדה הקטנה וגם אני. הבוגרת. אינטגרציה. 

הפסיכולוגית שלי אמרה לי. את מסוגלת לראות שמה שאותה חברה עשתה זה ביטוי של אהבה? 

אשכרה? ממש לא... ענתה הילדה הקטנה.

אוקיי. המשיכה הפסיכולוגית. אבל את מסוגלת כבר להבין שברגעים שאני מתסכלת אותך, ולא נותנת לך בדיוק את מה שאת צריכה זה ביטוי של אהבה.

ממש לא. עניתי. אני כבר פשוט יודעת לשאת את זה. את פשוט עושה את העבודה שלך ומנסה לעזור לי לסגל התנהגות אחרת שתגרום לי פחות סבל. 

והיא המשיכה להסביר בסבלנות. 

הכי קל לי לחרטט אותך ולתת לך בדיוק את מה שאת צריכה. אבל אני מוכנה להיכנס למקומות המורכבים האלה, כי את חשובה לי, ואני רוצה שהקשר בינינו יהיה אמיתי, ואני אוכל להיות בו אמיתית ולהגיד רק מה שנכון לי ומדויק לי, ובכך הקשר יהווה צינור לאהבה שלי אליך. לא הייתי מוכנה להיכנס לבוץ הטובעני הזה כל פעם מחדש אם לא היה לי באמת באמת אכפת ממך.

עדיין מתקשה להבין.

טוב, היא אומרת. אתן לך דוגמא מהילדה הקטנה שלך. את מסוגלת להבין שכשאת מתעקשת איתה ללכת לבית הספר זה מתוך אהבה ודאגה. למרות שהיא ממש לא רוצה וכועסת עליך ונפגעת. ואת לא נותנת לה בדיוק את מה שהיא רוצה באותו רגע. זה עדיין ביטוי של אהבה. 

לרגע זה מתחיל להישמע הגיוני. ומאד מאד מורכב. 

כל אדם מבטא אהבה באופן אחר. קיימים אינסוף ביטויי אהבה בעולם. וכשקראתי את ההודעה מאותה חברה, או ליתר דיוק כשהילדה קראה את ההודעה, היא קראה אותה מתוך העולם הנפשי שלה. מתוך הפרשנות שלה למה זו אהבה. ולא הייתה לה שום יכולת להבין את המורכבות של ביטוי האהבה של אותה הודעה. כמה אהבה יש במאמץ להיות לגמרי כנים, גם במחיר גרימת כאב לצד השני. כי הקשר חשוב מאד מאד. כי רוצים לשמור על משמעות הקשר בכך שאפשר להיות בו לגמרי לגמרי אמיתיים ואותנטים. 

מזל שגם אני הייתי בסביבה כשהילדה קראה את ההודעה. ויכולתי קצת להבין, גם אם לא לגמרי. וגם אם זה לא לגמרי ניחם את הילדה.

הפסיכולוגית שלי הסבירה. שכשחווים פגיעה במערכת יחסים מאד מוקדמת. כשלא קיבלתי בתור ילדה מאד קטנה ביטויי אהבה שיכולתי להבין ולהפנים. כשהצד השני נתן לי את מה שהוא היה צריך, ולא את מה שאני הייתי צריכה. משהו מאד בסיסי ביצירת קשר נפגע. ואז קשה מאד ברגעים שהילדה מתעוררת להבין מורכבות של ביטויי אהבה. 

ואו. זה כל כך מסובך. כל פעם נידמה לי שכבר למדתי. ופתאום יש איזה טוויסט בעלילה. ולרגע ממש נבהלתי. האם אי פעם אוכל לייצר קשר משמעותי ועמוק בלי לסבך הכל? 

הפסיכולוגית שלי חושבת שכן. כבר למדתי כל כך הרבה. לבטח אצליח להפנים ולהבין גם את זה. 

כל מה שאת צריכה לעשות, היא אומרת, זה להשהות רגע את הצורך להגיד מיד מה את צריכה ברגעים האלה. למרות שזה צורך מאד יקר וטהור ומקסים. להשהות ולהיות בזה. להתבונן. 

ואני שואלת את עצמי, לאן נעלמה הקלילות הזו שדיברתי עליה במייל? איך היא תוכל לחיות לצד כל המורכבות הזו? 

ויום למחרת, התעוררה בי איזו תחושה של שמחה וקלילות. והתקשורת עם אותה חברה הייתה פשוטה וזורמת וקרובה קרובה קרובה. המורכבות והתובנות והעומק יכולים לחיות לצד הקלילות, ואולי אפילו להעצים אותה. 

ואני שוב מתבוננת אחורה. על כך הדרך העצומה והבלתי ניתפסת שעשיתי. איך אפשר שלא? ואני מתפעלת. וגם קצת עצובה. כמה נזק אפשר לעשות לילדה אחת קטנה. תינוקת. נזק שנדרשות אח"כ שנים על גבי שנים כדי לתקן אותו. עבודה בלתי פוסקת. עם מחירים כל כך כבדים. 

ואיזה מדהים זה, שאפשר לתקן. הכל אפשר לתקן. כמה תקווה זה נותן. 

אמא שלי תמיד אמרה כשכתבתי, שפחות זה יותר. לא צריך הכל להגיד. באופן כללי אמא שלי דגלה בכך שלא צריך הכל להגיד. אני הפוכה ממנה. הכל צריך להגיד. צריך להפוך כל אבן. ולהבין הכל לעומק. הכי עמוק שאפשר. אבל בכתיבה אני מסכימה איתה. פחות זה יותר. לא יודעת אמא אם הצלחתי לעמוד בזה הפעם. אבל זה היה נושא ממש ממש חשוב לי. אז אולי הפעם אפשר לחרוג מהכלל.

#טיפולפסיכולוגי #ריפוי

2 צפיות