לפני כשנתיים נחשפתי לסוטרה הראשונה מתוך הפרק הראשון בספר יוגה סוטרה של פטנג'לי. המורה שלי ליוגה בחרה לא להתחיל מהסוטרה הראשונה וללמד אותה רק לאחר חמישה חודשים של לימוד סוטרות אחרות. לא סתם היא בחרה בסדר הזה דווקא.
והינה הסוטרה והסבר קצר והכרחי על מנת להבין את ההתרגשות שמילאה אותי בעקבות ההחשפות אליה.
1.1 "אטהה יוגה אנושאסנם" - אורית סן-גופטה תירגמה "ועכשיו הוראת היוגה"
קיימים הרבה מאד פרושים ובאורים למשפטים הקצרים של פטנג'לי.
יש שיגידו - ועכשיו הוראת היוגה - כמו פתיח לספר. הקדמה שאומרת, הינה עכשיו אלמד אתכם מהי יוגה. כלומר משפט שמתאר מה עומד לקרות.
וניתן גם לפרש בצורה לגמרי אחרת.
עכשיו - עתה - מצב קיומי. ריקות. היגיע הזמן. עכשיו במובן של מצב של בשלות ומוכנות. לא רק במובן של זמן שעון. אלא עכשיו כמילה שמסמנת שמשהו קורה עכשיו. שימו לב. מילה שמאפשרת לבצע שינוי תודעה. מתודעה ליניארית של עבר הווה ועתיד, למצב קיומי שמתקיים כעת.
אם אשאל את עצמי - מה קורה עכשיו? ההתבוננות שלי תעבור פנימה. אני אפנה את תשומת הלב שלי לתוכי. וזה מעביר אותי למימד זמן אחר. לזמן של התבוננות. ויש לי את כל הזמן שבעולם עכשיו להתבונן. עברתי למצב של הווה מתמשך.
ואם זו הדרך שאנחנו מתבוננים במשפט הזה, אז ניתן לפרש אנושאסנם כהתגלות.
ועכשיו היוגה מתגלה. היא מתגלה מתוכנו. כל הסוד של היוגה נמצא בתוכנו ועכשיו הוא מתגלה. היוגה היא מצב אקזיסטנציאלי שקורה עכשיו, שעובר דרכי וממשיך ממני.
אם מסכימים עם הפרשנות הזו, אז אפשר להעביר יוגה רק בכמות שנמצאת בתוכנו. ואז כדאי לעבור תהליך בו היוגה תישרה בתוכנו יותר ויותר, ואז גם נוכל להעביר אותה הלאה.
ואז נישאלת השאלה, מה מקומה של ו' החיבור במשפט. ועכשיו הוראת היוגה? האם היא סתם התווספה בתרגום? האם היא נמצאת במקור?
יצאתי מהשיעור היום אחוזת התרגשות.
כבר האופן שבו אמרת "ועכשיו" והזמנת אותנו להרגיש מה עולה בנו כשאת אומרת את המילה הזו. והאינטונציה שלך הפכה להיות רכה אף יותר מתמיד, ומכילה, ואוהבת, ומלאת עומק. פשוט הרגשתי שאת אוספת את כולנו אליך ומאפשרת הכל. ועלה בי עצב עמוק, ופשוט, ומרפא. ולשניה ניסיתי להבין למה, ומיד הרפיתי. זה בכלל לא משנה. פשוט נתתי לעצב לנוע ולמלא אותי ולהפעיל את סגולותיו. עצב שפועם בתוכי מימים ימימה ורק רוצה למצוא את דרכו החוצה, ובדרך לרפא את כל המקומות הכואבים.
וכשיצאתי מהשיעור, פתאום הבנתי, שעבורי, ועבור המסע האישי שלי, ו' החיבור מאד משמעותית בסוטרה הראשונה. היא טומנת בחובה את מלוא העומק של המסע שעשיתי עד כה, שאיפשר לי בכלל להגיע אל היוגה.
ועכשיו, אולי אפילו אוסיף סופסוף, היגיע הזמן, והיוגה יכולה להתגלות. או לנבוע מתוכי, כמו מעיין שהיה מכוסה שנים כה רבות בסלע ענק, ועכשיו, כשהזזתי קצת את הסלע, המעיין יכול שוב לנבוע מתוכי. והיוגה יכולה להתגלות. יש לי עוד דרך לעבור כדי לפנות את הסלע לחלוטין ולתת למעיין לזרום במלוא עוצמתו. אבל הוא התחיל לנבוע ולהתגלות. והוא ממלא אותי במים חיים. ומרווה את הצמאון שכלל לא ידעתי שיש בי. צמאון לחיים מלאים. חיים שהנפש, והרגש, והגוף, והתבונה העמוקה, כולם באים לידי ביטוי במלואם.
אני מרגישה שהפרשנות שלך לסוטרה הזו היא כל כך מהותית, היא נוגעת בגרעין, היא משנה חיים, וכניראה שבשל כך היא מילאה אותי בכזו התרגשות. כי הבנתי, מתוך תוכי, שזה רגע מכונן עבורי. רגע של חיבור עמוק ומדויק ואמיתי וראשוני למהות העמוקה והאמיתית שלי. וזה גרם לי להבין איזו חשיבות עצומה יש לפרשנות של דברים בחיים שלנו. כי הלוא יכולנו להישאר בפרשנות הסטנדרטית, שזהו משפט פתיחה. ולעולם לא הייתי חווה את ההתרגשות הזו. הייתי מפספסת את החוויה הכל כך משמעותית הזו. וזה פשוט נכון לכל סיטואציה בחיים. פרשנות כזו או אחרת יכולה להפוך את החוויה שלנו על פיה.
וועכשיו תנבע ממני היוגה. כל הסוד טמון בתוך המשפט התמים והפשוט הזו. הכל קיים בנו. האושר נגיש וקרוב. רק צריך לאפשר לעצמנו. להאמין שאנחנו ראויים. ולמצוא מישהי כמוך שתגיד לנו עכשיו, בקול רך ומזמין, ותעטוף אותנו בטוב שלה, ותדע להכיל הכל, בלי לקחת מאיתנו מאום, ותאפשר לנו להציץ בסוד הכמוס הזה.
ואולי אפשר להגיד ועכשיו נובטת היוגה. כי הזרע טמון בנו, הפוטנציאל נמצא שם. ועכשיו, כשנתנו לו קרקע פוריה ואת כל התנאים המתאימים, והשקינו אותו, והשמש חיממה בכמות הנכונה, עכשיו הוא יכול לנבוט, ולגדול. ואם נמשיך לטפח אותו, כראוי ובהתמדה ולאורך זמן, הוא יגדל וילבלב ויפרח. וכך היוגה תגדל ותתעצם בתוכנו.
וכל כך ברור שאי אפשר להתחיל את לימודי הפילוסופיה מהמשפט הזה. זה בדיוק מסוג הדברים שצריך לחוות כדי להאמין, ולבטוח, ולהצליח להבין את זה לעומק. זה לא משהו שאפשר להבין רק מזה שמישהו יספר לנו על זה במילים.
אני בדרך כבר שמונה שנים. רק לפני שנתיים וחצי יכולתי לפתוח את הדלת ליוגה, ולאפשר לה להיכנס. למרות שהפסיכולוגית שלי דחקה בי שנים רבות לנסות לתרגל יוגה. ואני מצאתי את כל התרוצים שבעולם להימנע. משהו בתוכי ידע שאני עדיין לא בשלה. והבשלות לגמרי נידרשה במפגש שלי עם היוגה.
המפגש עם עצמי על המזרון. ההתבוננות במה שעולה. ההעמקה בפילוסופיה של היוגה. דרשו ממני איזושהי בשלות בתהליך הטיפולי. ניזקקתי לכלים. כי המפגש הזה היה ממש לא פשוט. והעלה תכנים מורכבים.
ויחד עם זאת. מהר מאד היוגה הפכה למשאב. לכלי ריפוי. כמו שהמורה שלי ליוגה אומרת. תרגול יוגה, מתוך התבוננות והבנה והכרות עם הפילוסופיה שעומדת מאחורי היוגה, מאפשרת להגדיל את המיכל הפנימי.
וכשהמיכל הפנימי גדל, ניתן להכיל דברים שהיו קשים מנשוא בעבר. כבר יש יותר מקום להכיל אותם לפני שאנחנו עולים על גדותינו.
וכמו שאפשר להכיל יותר עצב כי יש יותר מקום, אפשר גם להכיל יותר שמחה.
ויחד עם זאת, החיים מורכבים. וזה לא תמיד מספיק לדעת שהיוגה מיטיבה כדי באמת לתרגל יוגה ולאפשר ריפוי.
הינה מייל שכתבתי לפני פחות מחצי שנה, כשכבר ידעתי כמה היוגה מיטיבה איתי. ובכל זאת התקשיתי להעזר בה ברגעים לא פשוטים.
אתמול בבוקר התעוררתי חסרת שקט ומלאת מועקה, לאחר לילה רדוף חלומות, וידעתי שזה עוד אחד מהימים האלה.
הכנתי את הילדות לבית הספר, ושלחתי אותן לדרכן.
ישבתי על הספה בסלון, נטולת כל מוטיבציה לזוז לכוון העבודה, או להניע את עצמי באיזשהו כוון. הייתי כבויה לגמרי.
קול בתוכי אמר, תתרגלי יוגה, זה יעזור לך. והיה לי ממש קשה לגרור את עצמי אל המזרון. אמרתי לעצמי. רק תשכבי על המזרון ותראי מה יזרום משם. את לא חייבת לתרגל סדרה שלמה של תרגילים.
זה עבד. פרשתי את המזרון. נשכבתי, והתרגול זרם מעצמו. טוב, אולי זרם זה קצת מוגזם, כי המחשבות כל הזמן נכנסו, והיו הרבה דברים שויתרתי עליהם. והיה מאד מורגש שאין בי הרבה יציבות, ובטח שלא נינוחה. אבל בכל זאת נכנס מספיק שקט שאיפשר לי לסיים איזשהו סוג של רצף יוגה קצר, ולהיכנס למקלחת.
תמיד כשאני נכנסת למקלחת אני בודקת מה קורה איתי, עוד הרבה לפני שהמושג מה קורה עכשיו נכנס לשפה שלי. ואתמול הרגשתי כבויה, ועצובה. אבל היוגה איפשרה לי בכל זאת לאסוף את עצמי ולצאת לעבודה ולעבור איכשהו את היום.
והיום עבר. ואפילו היה סביר.
היום התעוררתי אחרת. הכנתי את הילדות לבית הספר ושלחתי אותן לדרכן. והלכתי בשמחה לתרגל יוגה. התרגול זרם, התמלאתי תחושה של עונג. ותחושה של יציבות נינוחה מילאה אותי. נישארתי בתנוחה של עץ 10 נשימות מלאות בכל צד, ונהניתי מכל רגע, והשקט מילא אותי. כאילו כל חלק בתוכי התמלא בתחושה רכה ומחבקת של שקט סמיך ורך כמעט צמרירי.
וסיימתי את התרגול ונכנסתי להתקלח. וכרגיל שאלתי את עצמי מה קורה. ולראשונה מזה זמן רב מאד הרגשתי שהכל בסדר. הכל ממש בסדר. זו תחושה שאני מכירה, וחמקה ממני כבר כל כך הרבה זמן, ואני יודעת שמה שהיא אומרת לי זה שאני ממש בסדר. ונשמתי. במלוא ראותי. והתמלאתי שמחה פשוטה. ויצאתי לדרכי מלאת אנרגיה והתרגשות לקראת היום שמצפה לי.
כוחה של היוגה מאד בולט וכמעט מובן מאליו ברגעים שהכל טוב. וכל כך חבוי מהעין דווקא ברגעים שהכי זקוקים לו, ברגעים של הנפילה או הדכדוך או חוסר המוטיבציה.
והרי תרגול יוגה הוא ביטוי לאהבה עצמית. וברגעים הקשים כניראה שהאהבה לעצמי לא נמצאת שם. לא על פני השטח לפחות.
הלוואי ואוכל להפנים את הזכרון של התחושה שיש לי לאחר תרגול יוגה, להפנים כל כך עמוק, שגם ברגעים הקשים, היא תצוף ותעלה ותשכנע אותי לשכב על המזרון. רק לשכב. משם הדברים כבר יזרמו. וגם אם לא אתרגל תרגול יוגה מלא, אתן לעצמי מספיק אהבה שתאפשר לי לעבור את הרגעים הקשים.
למעבר לפוסט הבא - כשהמשמעות נאבדת לרגע
למעבר לפוסט הקודם - אהימסה - אי אלימות