החתול שלי לימד אותי לבכות.
בדצמבר אימצתי חתול גור, שאמא שלו נעלמה. הוא היה בן חודשיים בערך. גור קטן ושובב. הבת הקטנה שלי ביקשה. חברה שלה מצאה אותו. וחשבתי שזה יועיל שיהיה לחתולה שכבר הייתה לנו, שאימצנו כשנה לפני כן, חבר למשחק.
ויסודית שכמוני, הלכתי ללמוד איך מרגילים שני חתולים אחד לשני. ועשיתי כל מה שהיה כתוב בהמלצות. בלי ויתורים.
זה היה תהליך די ארוך, שדרש הרבה סבלנות. אבל הוא ממש השתלם.
החתולה שלנו אימצה אותו. וממש התייחסה אליו כאילו שהוא הגור שאף פעם לא היה לה.
וניקשרתי אליו. לא היה לי אפילו מושג כמה נקשרתי אליו.
עד שהוא נעלם.
לפני שלושה שבועות הוא נעלם. קמתי בשבת בבוקר. והוא לא היה בבית.
הילדה הגדולה שלי חזרה לפנות בוקר מבילוי עם חברים. וכניראה לא שמה לב שהוא חמק החוצה כשהיא פתחה את הדלת.
אני חשבתי שהוא נכנס לישון איתה. ולא רציתי להפריע לה.
אבל לקראת הצהריים, כשלא שמעתי אותו מתלונן ומבקש לצאת מהחדר שלה, התחלתי לדאוג.
ואז לאחר חיפוש יסודי בבית, הבנו שהוא נעלם.
זה היה באותו יום בו התחילו החמסינים הנוראיים. והוא עדיין גור. רק לא מזמן הוא החלים מאיזו מחלה מסתורית וקשה שכמעט גבתה את חייו. ואני דאגתי שהוא לא ישרוד בחוץ.
הוא הרי לא מורגל לכך. מאז שהוא הגיע אלינו הוא לא יצא החוצה. והוא כל כך קטן וצנום.
גם הפעם הלכתי לקרוא ולבדוק וללמוד מה עושים כשחתול נעלם. ועשיתי את כל מה שהיה כתוב.
הסתובבתי בלילות לחפש אותו. כי אלה השעות שהם יוצאים לצוד. תליתי שלטים בכל השכונה. פניתי לוטרינרים. ולשרות הוטרינרי. הצטרפתי לקבוצות פייסבוק ודאגתי לקדם את המודעה יום יום. פיזרתי חול שלו, וחלקים של חולצה עם ריח שלי. ושמתי אוכל ומים מתחת לשיחים באזור של הבית. רצתי החוצה לבדוק אם זה הוא, למשמע כל יללה של חתול. ושלחתי הודעות בקבוצות וואטסאפ שכונתיות. וקראתי בשמו בכל הזדמנות בה יצאתי מהבית.
החתולים של השכונה כבר חושבים שהשם שלו זה שם נרדף לאוכל. כי הם מיד יוצאים כשאני קוראת בשמו.
אבל לא מצאתי אותו.
חוסר הידיעה מה עלה בגורלו הוא בלתי נסבל.
לו ידעתי שהוא לא שרד הייתי פשוט יכולה להתאבל.
אבל התקווה הזו שהוא עוד יחזור.
והמחשבות על הסבל שהוא אולי חווה שם בחוץ. מפוחד. רעב. לא יודע איך לחזור הביתה. מייסרות מאד.
החתולה שלנו גם הישתנתה בעקבות ההעלמות שלו.
היא אוכלת פחות ומאד ירדה במשקל. היא פתאום צריכה המון תשומת לב מאיתנו וניצמדת אלינו וזקוקה לליטופים כל היום.
כשאני יוצאת לחפש אותו היא מייללת על המרפסת.
ולפני כשבוע, הייתי לבד בבית, ומישהי שהתייעצתי איתה אמרה לי, שאני צריכה לשחרר. שכדאי שאעשה מדיטציה ואגיד לו. אם אתה צריך לחזור, תחזור, ואם לא, אז תשתחרר לטובה.
ופתאום עלה מתוכי הבכי. בכי מתפרץ. בכי שאי אפשר לעצור. כמו סכר שנפרץ.
ובכיתי. הדמעות פשוט זלגו לי על הלחי. ללא הפסקה.
וניסיתי לעשות מדיטציה, ולהגיד לו את מה שהיא אמרה. ולא הייתי מסוגלת מתוך הבכי.
הבכי נמשך שעות. והיה מאד משחרר.
פתאום הבנתי איך בכי יכול לרפא.
ושמחתי בו. בבכי שלי.
וחשבתי על האגם הזה. ששנים נמצא בתוכי. אגם הדמעות. ששנים רוצה להשתחרר. ללא הצלחה.
זה לא שאני לא בוכה בכלל. לפעמים אני בוכה. אבל זה נפסק לאחר כמה רגעים. זה לא מרגיש כמו בכי משחרר. זה מרגיש כמו בכי שאני מתאמצת לשמר.
ומאז מדי פעם אני בוכה. פתאום ללא שום התרעה מוקדמת הבכי עולה מתוכי. ואני בוכה לא רק עליו. הכל כבר מצטרף לתוך הבכי שלי. כל המורכבות של החיים שלי.
וכשאני מצליחה לבכות, מגיעה הקלה. ומשהו נפתח.
אבל לפעמים מגיע שוב המקום התקוע הזה.
ואז אני חושבת על הילדה הגדולה שלי, ששוב נמצאת בתקופה מורכבת. ואני שוב מתמלאת דאגה, איך היא תחיה חיים מלאים ועצמאיים.
ועולה בי תחושה קשה, שכל פעם שאני מרימה קצת את הראש, חבטה נוספת מגיעה.
ואני שמה לב, שכבר המון זמן לא הרגשתי שהכל ממש בסדר. ואז התקווה נעלמת לי.
ולפעמים עולה בי תחושה, שהכל מורכב לי מדי.
ואז קשה לי לעבוד. וקשה לי לעשות דברים מיטיבים עם עצמי, כמו יוגה. וקשה לי להיות בקשר.
גם בשביל לבכות צריך להיות במקום מחובר. ולא במקום תקוע.
קודם בכיתי קצת. אבל זה לא היה מספיק כניראה. כי עכשיו הכל מרגיש דחוס.
ואפילו קשה לי לכתוב את הפוסט הזה.
בכלל קשה לי לאחרונה לכתוב פה. לא יודעת למה. זה כבר לא מספק את אותה נחמה שזה סיפק בעבר.
אני עוצרת לרגע ונושמת.
וחושבת על מה שאמר המורה שלי בלימודי הפסיכותרפיה בשיעור האחרון, בזמן המדיטציה.
החיים רוצים להחוות דרכנו. במלואם. גם הסבל רוצה להחוות דרכנו. כמו השמחה.
אז עכשיו זה רגע שהסבל נחווה דרכי.
ואני אתן לו.
עוד מעט זה יעבור. ומשהו אחר יגיע.
זה דורש תרגול. לאפשר את זה.
ואני כל הזמן לומדת. ומתפתחת ומישתנה.
ועוד רגע משהו יפתח בתוכי.
אולי כשאשלח את הפוסט לדרכו.
ואולי כשאתחיל לקבל תגובות אוהבות.
ואולי סתם ככה במפתיע בלי שום דבר מיוחד שיקרה בעולם.
ואני פשוט אהיה פה ואתן לחיים להחוות בתוכי.
ואולי יגיע בכי פשוט ומזכך.
חתול שלי. אני משחררת אותך לדרכך. למרות שזה ממש ממש קשה לי. ומכאיב.
אם תרצה לחזור תחזור. ואם לא, תשתחרר לטובה.
ותודה שלימדת אותי לאהוב ולשחרר.
תודה שלימדת אותי לבכות.
למעבר לפוסט הבא - כשחלק קדום וכואב בתוכי מתגלה
למעבר לפוסט הקודם - געגוע