חיפוש
  • Ahimsa

אני שמחה קטנה, שיכולתי, אני הבוגרת, להיות פה בשבילך

עודכן: 16 בנוב׳ 2021



יש בתוכי מאבק איתנים. אני לא בדיוק זוכרת מתי הוא התחיל. אבל זה מרגיש כאילו זה מתרחש בתוכי כבר המון זמן. למרות שזה בטח לא נמשך יותר משבוע.

אני נילחמת בעצמי לא לכתוב למטפלת הקודמת שלי.


יש בתוכי קול שמנסה בכל כוחו לשכנע אותי.


זה התחיל בזה שהוא לחש לי בפשטות, תכתבי לה כמה קשה לך בימים האחרונים.

זה מיד נפסל. בלי שום התלבטות.

ברור שאני לא יכולה לכתוב את זה.

מובן לי שדווקא עכשיו, כשכל כך קשה לי עם הקשר המתהווה בטיפול החדש, אסור לי להיות בשום קשר עם המטפלת הקודמת.

היא ואני הסכמנו על זה כשהטיפול הסתיים.

דיברנו על לחכות לפחות שישה חודשים לפני שאוכל לעדכן אותה מה שלומי.


ומאז אותו קול מנסה לנסח משפטים תמימים שאולי אסכים לשלוח.


למשל, אולי רק תשאלי, אם היא עדיין קוראת את הבלוג שלך. אין בזה שום נזק. אין בזה בקשה לתמיכה ולקשר.

ואני שמה לב, שברגעי החולשה הקשים במיוחד, את השאלה הזו, אני לא מצליחה לפסול מיד. אני קצת משתעשעת ברעיון בכל זאת לשלוח אותה.

ולשמחתי החלק הבוגר בתוכי נחלץ לעזרתי.


זה לא לטובתך. תחזיקי מעמד. תוכלי לכתוב רק כשכבר לא תרגישי צורך כזה בוער לכתוב. רק כשהקשר החדש ירגיש בטוח.


זה בפני עצמו לא לגמרי משכנע אותי.

פשוט יש לי תחושה שאני גם יודעת מה היא תענה. היא כניראה תגיד משהו חם. שינחם לרגע. אבל היא גם תזכיר לי שזה לא נכון לי לכתוב לה.

ואני יודעת שהתגובה הזו תכאיב.


והמאבק נמשך ונמשך. הילדה בתוכי יודעת לא לוותר. היא נלחמת. ויש לה כוחות אינסופיים. ויכולת שכנוע. ותושיה.

הרי בזכות זה שרדתי בעצם.


זה מתיש.


לא יכולתי באמת להבין לעומק, כמה קשה זה יהיה לבנות קשר חדש בטיפול.

עדיין המקומות הכואבים מתעוררים. והפצעים הישנים מראים לי שהם עוד שם. ונושא הנפרדות מול הסימביוזה שוב עולה. לאחר שהיה כבר נידמה שהגעתי למקום שקט בעניין הזה.

ולרגעים אני ניבהלת. איך ייתכן שזה עדיין שם? בעוצמה כל כך גדולה?


הפגישה האחרונה עם המטפלת שלי הוקדשה כולה לנושא הזה.


באתי עם הכאב העצום שלי על כך שהייתה לי תחושה שבאופן שבו היא הציבה לי גבול בפגישה האחרונה, היא בעצם שמה את הצרכים שלה מעל הצרכים שלי. ולא הותירה שום מקום לגמישות.

והילדה הקטנה בתוכי ניבהלה עד עמקי נישמתה.

איך היא תוכל להביא את המקומות האיומים של הפגיעה לטיפול? מה יקרה אם היא תתפרק? מי תהיה שם בשבילה, לשמור עליה, ולעזור לה לווסת, אם הגבולות כל כך חד משמעיים?


וסיפרתי לה על החלום הנורא, שחלמתי, באחד מלילות השבוע שקדם לפגישה.


חלמתי שהילדה הצעירה שלי נעשית חולה, והמצב שלה מתדרדר תוך כמה שעות. והיא מתה.

ומגיע אדם שבחלום הוא ניראה לי כמו רב. ואומר לי שאני יכולה עוד רגע לשכב איתה במיטה ולחבק אותה לפני שיהיה צריך לקבור אותה.

ואני מחבקת אותה, ובוכה. זה בלתי נתפס עבורי שהיא מתה. ככה. כל כך מהר.

ונידמה לי, שהיא מגרגרת. כמו חתול. תוך כדי שאני מחבקת אותה, ולא מוכנה לעזוב אותה.

ואני תוהה. אולי היא לא מתה? איך יכול להיות שהיא מגרגרת?

והרב אומר לי בבטחון שהיא מתה. ולאחר כמה זמן, הוא אומר לי שזהו. צריך לקבור אותה.


היו עוד הרבה דברים בחלום אבל זה החלק החשוב לדעתי.


החלום היה כל כך מציאותי. ומוחשי. הרגשתי שהחיים שלי לא יהיו אותו דבר מאותו רגע והלאה.

התעוררתי מהחלום עם תחושת אבל עמוקה. ולקח לי רגע להבין שזה היה רק חלום.

ומצאתי את עצמי אומרת לעצמי שוב ושוב. זה היה רק חלום. היא חיה. היא לא מתה. והרגשתי הקלה עצומה. לצד תחושת האבל שלא עזבה אותי עוד רגעים ארוכים.


והייתה לי תחושה, שבעצם חלמתי על הילדה שבתוכי. חשבתי שאולי משהו בי הרגיש שהילדה הזו צריכה למות כדי להמשיך בטיפול. שלא אוכל באמת להביא אותה. ולתת לה מקום. למרות שהיא המשיכה לגרגר. היא לא באמת הסכימה למות.


והמטפלת אמרה לי, שהיא לגמרי תהיה שם בשבילי ברגעי משבר. היא הבטיחה לי שהיא מחויבת אלי ולתהליך שלנו. והיא תעשה מה שהיא תוכל במסגרת המגבלות שיהיו באותו זמן. והרגשתי שהיא מבינה. באמת מבינה.

ובכיתי. בכי של הקלה.


והיא הוסיפה שהיא לוקחת אחריות על החלק שלה, שקצת הגיב לצורך החזק שלי בסימביוזה. שהופיע כל כך מהר. משהו בה נסגר. וזה מה שגרם לה להציב את הגבול באופן שהיא הציבה.

והבנו ביחד שהיום אני כבר מבינה את חשיבות הנפרדות. והצורך בסימביוזה הוא קדום והוא עולה ברגעים של כאב. וחוסר בטחון.

וכניראה התמה של לפתות אותה לפרוץ את הגבולות, אל מול ההבנה כמה שמירה על הגבולות חשובה, תהיה מרכזית בטיפול.

ודיברנו על איך אפשר יהיה לרתום את החלק הבוגר שבי ברגעים האלה.

לצד זה שגם היא תהיה שם בשבילי.


והסכמנו שעשיתי דרך. שאני לא באותו מקום שסימביוזה ניראתה לי הפתרון היחיד למצוקה שלי.


ויצאתי מהפגישה בתחושת הקלה. וקיוויתי שהילדה בתוכי תרגע.

אבל היא לא נרגעה. היא המשיכה לנסות לשכנע אותי.


אולי היא צריכה עוד כמה פגישות. אולי היא מאמינה בתוך הפגישה, ושוכחת כשאני יוצאת. אני מכירה את המנגנון הזה היטב.

המטפלת הקודמת שלי קראה לזה אפקט המדרגות. שהכל נשכח כשאני יורדת במדרגות.


אני ממש מבינה אותך, אני לוחשת לה בתוכי. זה מבהיל נורא לבנות קשר חדש. יקח זמן עד שארגיש שאני אוהבת את המטפלת החדשה שלי. עד שהיא תאהב אותי. עד שאני אאמין לה שהיא באמת אוהבת אותי.

עד שארגיש בטוחה.

ברור שיש צורך לחזור לקשר הישן. וגעגוע עמוק לתחושת הבטחון.

ולצד זה, כל כך חשוב שאני מאפשרת לעצמי ללמוד שאפשר גם לרקום קשרים חדשים. עם כל הכאב הישן שצף ועולה.

וכמה משמעותית ההבנה שזה לא בדיוק אותו כאב. משהו שם כבר התעדן. חוסן כבר ניבנה.


ועכשיו אני שמה לב שהיא נירגעה. אולי כל מה שכתבתי, עזר לה להיזכר.

אני שמחה, קטנה, שיכולתי, אני הבוגרת, להיות פה בשבילך.

 

למעבר לפוסט הבא - להרגיש בלי מילים

למעבר לפוסט הקודם - לשמוח באפשרות פשוט לשבת












39 צפיות