השבוע היה השיעור האחרון לשנה הזו בלימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת. ובמהלך השיעור תרגלנו מהלך שלם של טיפול תוך שימוש בכל הכלים שלמדנו השנה. ידענו מראש שזה מה שנתרגל.
לפני השיעור חששתי ממנו. קול בתוכי אמר. לא הפסדת שום שיעור השנה. לא יקרה כלום אם לא תלכי לשיעור האחרון. במיוחד שהוא בזום. חזרנו ללמוד בזום. ולטפל בזום. שזה מאד מאתגר בפני עצמו.
אני תמיד קצת מוטרדת מהתרגולים. חוששת שלא אצליח. דואגת שאתקע ולא אדע מה לעשות. שאפסיק להאמין בכך שאוכל להיות מטפלת ביום מן הימים.
וגם חוששת להיות מטופלת בעצמי. דואגת ממה אפגוש שם. או שאולי מפחדת שלא אפגוש כלום. שאתנתק. שכלום לא יקרה.
כך או כך ניסיתי לשכנע את עצמי לא ללכת לשיעור.
ואז הבוגרת בתוכי התעוררה.
והתבוננה בחמלה בילדה הזו שמעדיפה להימנע. שכל כך מפחדת לא להצליח. ולא לזכות בהתפעלות. כי היא זוכרת שרק ככה היא מרגישה אהובה וראויה ושייכת. כי במשוואה הקיומית שלה התפעלות שווה אהבה.
ודיברה ברכות עם הילדה.
חבל שלא תשתתפי בשיעור האחרון. חבל שלא תיפרדי מכולם. את תצטערי אח״כ שפיספסת. יש בך את הכוחות להתמודד עם החשש והדאגה והפחד. אולי תגשי לשיעור בסקרנות. מי יודע מה יקרה שם? יש סיכוי גבוה שזו דווקא תהיה חוויה טובה. וגם אם לא. חשוב לחוות גם את זה, ולא להמנע. ואני אשמור עליך. ואוהב אותך בכל מקרה.
וזה עבד.
ובשיעור תרגלנו מהלך שלם של טיפול. ובשלב שאני הייתי מטופלת, הרגשתי איך הלב שלי מתרחב. והנשימה שלי מתמלאת. וחיוך ענק עלה לי על הפנים. והייתה בי רוח שטות לא מוכרת. ועליצות. מוכרת אבל כל כך לא נפוצה. וזו הייתה הרגשה מופלאה. של משהו שלם. והרגשתי שיש בתוכי אדמה כבדה ויציבה. יכולתי לגעת בה עם הידיים שלי. והיא הייתה קרירה ונעימה למגע.
גם זו תחושה שאני מכירה. וגם היא לא נפוצה. וכבר מזמן לא הרגשתי אותה.
ורק רציתי שכל מי שסביבי ירגיש את זה גם. הרגשתי אהובה ואוהבת. והעולם הרגיש בטוח ומרגש ומסקרן.
ושמחתי כל כך לפגוש את עצמי באופן הזה. את עצמי האורגני.
ככה קוראים לזה בלימודים שלנו. העצמי שאיתו באנו אל העולם. וקיים בכולנו. שמרגיש בטוח. ושיש בו תבונה והוא יצירתי. ושמח. ושיכול לחיות את החיים במלואם.
ושבשל כל מיני פגיעות שחווינו בחיים, מתחבא מתחת להרבה הנחות יסוד מגבילות.
העצמי האורגני שלי הגיח. זו לא פעם ראשונה שהוא מגיח. אבל היה משהו מאד עוצמתי ומרגש באופן שבו הוא הגיע.
וגם המפגש עם עצמי המטפלת היה מרגש. ויכולתי ממש לראות את עצמי עושה את זה ביום מן הימים. הייתי מלאה בנוכחות אוהבת. וזה היה טבעי ונכון ומדויק. ואותנטי.
ושמחתי מאד שהגעתי לשיעור.
ואתמול הילדה הקטנה שלי אמרה לי. אמא, אני מרגישה שאנחנו לא עושות כלום כמשפחה. לא מטיילות כמו פעם. לא עושות פיקניקים. אני מקנאה במשפחות אחרות.
ומשהו בתוכי התכווץ. ונבהל.
כמעט כל הקשרים שלי עם העולם החיצון, אותם קשרים שאיפשרו מפגשים עם עוד משפחות, וטיולים משותפים, וארוחות ערב משותפות, נבעו מהקשרים שהיו לאקסית שלי.
שנים ארוכות היא הייתה הצינור שלי אל העולם.
והקשרים החדשים שיש לי בשנים האחרונות. קשרים מרגשים וקרובים ותומכים ואהובים, הם לא כאלה. הם לא מערבים את כל המשפחה. הם לא חלק מהמציאות היומיומית. הם לא ארוחות שישי, וטיולים בשבת. הם אפילו לא שיחות טלפון פה ושם.
איך עושים את זה? איך אייצר לילדות שלי חוויות מהסוג הזה לבד? איך אייצר לעצמי את הדבר הזה שלא היה לי מאז ומעולם?
והילדה הקטנה מפעם שוב התעוררה. ולחשה לי. אין לך סיכוי. תוותרי. זה מה שאת יכולה לתת. הן יצטרכו לקבל את זה אצל האקסית שלך.
ועכשיו אני יושבת על המרפסת. עדיין ספוגה בכל החוויות שחוויתי. עדיין מעכלת. ולצד זה גם רוחשת בי איזו תחושה של תבוסה.
ומישהי בתוכי בכל זאת מסרבת לקבל. ולוחשת לי. עשית כבר כל כך הרבה. גמעת מרחקים. עברת כל כך הרבה מכשולים. ואת ראויה. ראויה לחיים במלואם. ראויה לחברויות אמיתיות ומלאות. ראויה לטיולים ומפגשים ותחושת שייכות. וזה יקרה. זה אולי ידרוש תרגול. ואומץ. שלא חסר לך ממנו. זה ידרוש להעז. וזה אולי יקח עוד קצת זמן.
אבל הכמיהה של הילדה שלך היא גם הכמיהה שלך. ואת תממשי אותה. כמו שאת מממשת כל כמיהה שלך עד כה.
אז אני לא יודעת עדיין מהי הדרך לממש את הכמיהה הזו. ועד כה בחיי, בכל אי בהירות שהייתה, למדתי כבר פשוט לחכות רגע. ודברים בסוף מתבהרים.
נעימה לי הבריזה על המרפסת שלי.
נעים לי העצב שיש בתוכי עכשיו, על כל השנים הבודדות. שהביאו אותי לכאן.
ואני שמחה בסקרנות שממלאת אותי, לראות מה יוליד יום.
למעבר לפוסט הבא - להשתאות מגאונות הנפש, שמאפשרת החלמה
למעבר לפוסט הקודם - ראויה לאהבה, מאז ומעולם