חיפוש
  • Ahimsa

ראויה לאהבה, מאז ומעולם

שעת ערב. אני יושבת על המרפסת. השמש שקעה כבר. אבל השמיים עדיין כחולים. כחול אפור שמרמז על בואו של הלילה.

האוויר עדיין חם. אבל קרירות נעימה מתחילה להתגנב.

אני נזכרת איך פעם השעות האלה, שעות בין הערביים, היו לי ממש קשות ומילאו אותי תחושה של בדידות. וכמיהה למשהו שלא יכולתי להסביר. ועצב עמוק. לא יכולתי להיות בחוץ בשעות האלה. הייתי חייבת להיות בתוך חדר מואר. הייתי חייבת להבריח את החושך.

ועכשיו כל כך שקט. ונעים. ומלטף.


היום העברתי את התמונה של אמא שלי, ממרכז השידה בסלון לפינת החדר. אמא שלי ואני השלמנו. אני כבר לא זקוקה לתמונה שלה לנגד עיני כדי להנכיח אותה בתוכי.


בתקופה האחרונה בלימודים אנחנו לומדים על עבודה עם הילד הפנימי.

זו עבודה שמבוססת מאד על זכרונות. אנחנו ניסינו בעיקר לעבוד עם זכרונות חיוביים בתרגולים שלנו. כנקודת כניסה. ואח״כ כבר ממשיכים לאן שהילדה הפנימית לוקחת.

היה לי מאד קשה להתחבר לילדה הפנימית שלי. כי אין לי כמעט זכרונות מילדות. ובטח ובטח שלא זכרונות טובים.

הצלחתי יותר ללוות אחרים בתור מטפלת. ונפעמתי מהקסם הזה שקורה. ונורא רציתי לחוות את זה בעצמי.

ובשיעור האחרון זה פתאום קרה גם לי. והפכתי להיות אני כשהייתי בת שבע. וזה היה מופלא וקסום. וגם מאד מאד מכאיב. כי פגשתי שם את אמא שלי. ואת הקשר המורכב שהיה לנו. ואת הכאב הנורא על כך שהרגשתי כל כך לא אהובה. ולא הבנתי למה. ויצאתי מהשיעור נסערת. ונירגשת. מהכוח של הכלי הזה.


יומיים לאחר מכן הצלחנו לשחזר את המפגש גם אצל הפסיכולוגית שלי. והיא לקחה אותי עוד כמה צעדים קדימה.

הבנו ביחד איך התחושה הזו, שאמא לא אוהבת אותי גרמה לי להרגיש שכניראה יש לזה סיבה. וכניראה אי אפשר לאהוב אותי. אני לא יכולה להיות אהובה. וכל מה שהעולם רואה זו רק העמדת פנים. העמדת פנים ששיכללתי עם השנים. העמדת פנים שמאפשרת לי להתחבר לאחרות. ומתחת להכל יש ילדה שאי אפשר לאהוב אותה. ויום אחד כולם יגלו את התרמית.

וככה חייתי את חיי. בתחושה שאני רעה.


ואז בעזרת הפסיכולוגית שלי סיפרתי לאמא שלי איך האופן שבו היא התייחסה אלי, ואיימה עלי, וכעסה עלי גם ברגעים שממש לא הבנתי למה, והרביצה לי, ואמרה לי דברים אכזריים, איך הדבר הזה פגע בי. וגרם לי להאמין שאני לא ראויה לאהבה. כי אני חשבתי שאני דווקא כל כך משתדלת להיות ילדה טובה. ואם אמא שלי כל כך כועסת עלי, כניראה שהיא רואה בי משהו שאני לא יכולה לראות. וכניראה שבאמת יש בתוכי משהו איום ונורא. וכמה סבל זה יצר עם השנים.


ופתאום ממש הרגשתי את העצב של אמא שלי. על כך שהיא לא הצליחה לגרום לי להרגיש אהובה. מתוך כל הקשיים והמגבלות שלה. למרות שהיא בעצם כן אהבה אותי. אהבה באמת. אהבה כמו שאמא אוהבת את הילדה שלה. ובאותו רגע אפילו האמנתי לה.


אמא שלי ואני השלמנו. והרגשתי אהובה. אהובה על ידה. כפי שלא הרגשתי מעולם. ולרגע התגעגעתי, התגעגעתי לאמא שמעולם לא הייתה לי.

ובכיתי על כל השנים של הכאב שלא ניתן לתאור במילים.

ובכיתי על הכאב של אמא שלי. כאב של אמא שלא יכלה לתת לילדה שלה את מה שאמא הכי רוצה לתת.


ולמחרת נתקלתי בשיר של רחלי ראובן המופלאה

אמא שלך מחכה לך / רחלי ראובן


המילים דהרו

מכאביה

אל

אוזניי:

"כעת היא דמומה

מרותקת

תלויה בחסדי הסופים

דעתה אינה איתה

ואין היא יכולה לשסע בי עוד

את הגהנום שנאלצה לחיות בתוכו,

אינה יכולה שוב לירוק עלי

את הארס שטופטף בקיבתה

יום יום,

אני רוצה לסגור מעגל עם אמי

טרם תלך מן האדמה"


שתקתי כמה רגעים

ואז הנעתי שפתיי לעברה:

"ראי,

יהיה עלייך לעשות מסע לקצה השפה

אל אלוהי הדממות

איפה שהמילים מתרוקנות מעצמן

ורק הלב צועד על פני שיבולים

מרכינות ראש,

נכנעות

נפשטות מחשיבותן

מוותרות על שמי הצדק,

יהיה עלייך לאסוף את כל הרחמים

שידע העולם

ולמלא את אמך בהם,

יהיה עלייך ללטף את פניה

כלטוף אם את גורה

ולראות כמה רצתה לאהוב אותך

ולא עלה בכוחותיה,

כמה מופרעת היתה אישיותה

שטרפה אותה

עד שלא זכתה להיחלץ מן המלתעות האלו

ולאמר לך

כל ערב:

"את יפה שלי

את טובה שלי

את להבת נשמתי"

יהיה עלייך לבכות עליה

שנאלצה להיות אם פוצעת

שלא באשמתה,

יהיה עלייך

לאהוב את האמא הזו

החולה שלא מבחירה

הסודקת שלא מרצונה

הטובה שלא יכלה להיות טובה,

שרצתה יותר מכל

להיות לך מקור חיים

להיות לך עץ

ובית

וגינת ירק

לכסות אותך ללילה שטוף כוכבים

ובא מבול עליה

ולא יכלה את כל אלו,

יהיה עלייך לשבת לידה

עד שהשתיקה תלחש לך

את כל מה שהמילים

לא

הצליחו

עד שתמלאי כיסיה

בחסדייך

על מה שרצתה כל חייה להיות לך:

אמא שלך

ושלחתי אותו לפסיכולוגית שלי, שכתבה לי כמה השיר מדויק. כאילו רחלי ראובן ישבה איתנו בפגישה וליוותה אותי בחיי.

ואני חשבתי על כל הילדות והילדים שחוו דברים דומים. וגדלו להיות נשים וגברים שלא מאמינים שהם ראויים להיות אהובות ואהובים.


אני סולחת לך אמא. ואני מקווה שאת איכשהו יכולה להרגיש את זה. ואני מצטערת נורא על כל מה שבטח עברת בעצמך והביא אותך למקומות האלה. ובטח תשמחי לדעת שהילדות שלי לעולם לא תרגשנה שהן לא ראויות לאהבה. הן הכי אהובות בעולם. בעולם שלי.


השמיים כבר השחירו.

אבל בתוכי מואר.

ואני מלאה בהכרת תודה על תהליך הריפוי המופלא שאני עוברת, הכרת תודה לכל מי שמלווה אותי בדרך וכל מי שעדה. ובכלל כל מי שנמצאת בחיי ומזכירה לי כמה אני אהובה. ושייכת.






66 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa