חיפוש
  • Ahimsa

אני כבר לגמרי אני

יושבת על המרפסת. כמעט כמו בכל בוקר. מביטה לשמיים. ומדי פעם חולפות על פני להקות קטנות של ציפורים. זה ממלא אותי שמחה. ומשהו שוקט בי.

זה בוקר יוצא דופן. אני לגמרי לבד פה. הילדה הגדולה שלי בחרה לישון אצל האקסית שלי. וגם הקטנה יותר ישנה שם.

גם זה מאפשר לשקט להיכנס.

רגע של תחושת חופש.

אני אמנם צריכה לעבוד. אבל חופש הבחירה בידי כעת.

ועכשיו. עכשיו אני רוצה לכתוב. ואני יכולה.


כשהמציאות סוגרת עלי כמו כלא, אני חייבת ללקט רגעים של חופש בתוכי. אחרת לא אשרוד.


מתבוננת במסך. בסמן המהבהב. והמילים ממאנות להגיע. זה בסדר. אהיה עם זה רגע.


כשהסבל נמשך כל כך הרבה זמן, משהו חייב להתקשח. זו הדרך שלי להגן על עצמי ולהמשיך קדימה.

זה לא אותו שריון כמו פעם. זה לא כלוב הזכוכית המוכר. זה מרגיש יותר כמו חוסן.


אני ניזכרת במורה המופלאה שלי ליוגה מפעם, שממשיכה ללוות אותי בחיי, אפילו שאני כבר לא לומדת אצלה, ובהבדלה שהיא תמיד עושה, בין התגייסות להרתמות. איך בהתגייסות כל השרירים בגוף מתקשחים. הכל מכווץ. מין מצב השרדותי. לעומת הרתמות שיש בה משהו יותר רך וגמיש ומאפשר. איסוף של הגוף.

אני חושבת שאני נעה בין שניהם. פה לא תמיד מתאפשרת לי בחירה. צריך המון חוסן וכוחות נפשיים כדי להצליח לבחור להרתם ולא להתגייס באופן אוטומטי.


משהו בי שונה מהותית. אני שמה לב לזה בזמן האחרון. זה מאד בולט בקשר שלי עם הפסיכולוגית שלי. אני יותר חופשיה איתה. פחות נזקקת לאישורים מדויקים או תגובות מסוימות. אני יכולה להיות אני. לגמרי. בלי אג׳נדות נסתרות שאני לא שולטת בהן.


אולי זו המהות. אני פשוט אני. כמו מצאתי את עצמי לאחר שנים ארוכות של חיפוש מייסר. ואני שמחה בי. על כל החלקים. ואוספת אלי גם את אלה שיותר קשה איתם. ועוטפת גם את העצב. והכאב. והטעויות. שעשיתי ועוד אעשה. עוטפת הכל בחמלה ומחבקת אלי.

כולכם אני. וכולכם חשובים.


והמציאות שלי היא סוג של כלא. כל מיני דברים נכפים עלי. ואני חייבת להמשיך ולתפקד.

זה קורה בעיקר מול הילדה שלי. שאני חייבת להיות שם עבורה כל פעם שהיא זקוקה לי. כל פעם שהיא נופלת. ואין לי אפשרות בחירה. זה יכול לקרות בכל רגע. ואף פעם אי אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך.

אבל זה קורה גם במקומות נוספים. בעבודה. מול האקסית שלי.


הפער בין הפוטנציאל שכבר יש בי לחיות את החיים במלואם, לבין המציאות הכולאת שלא מאפשרת לי לממש את הפוטנציאל הזה כרגע, הוא בלתי נתפס. ומכאיב.

וזה יימשך עוד זמן. אין לדעת כמה.

ואני יכולה רק לשמוח בחוסן שבניתי לשאת את זה. כמה שידרש.

וללקט בתוכי רגעים של חופש.


התחלנו בתהליך למכירת הבית שלנו. זה תהליך מכאיב מאין כמוהו. זה האובדן הסופי של כל מה שייצג את המשפחה שלנו. של כל הזכרונות שטמונים שם בין הקירות. שתי הילדות שלנו גדלו שם. והיו שם גם המון רגעים של שמחה ואהבה לצד עצב וכעס.

אבל לפעמים צריך את המשהו הסופי הזה. שישים את החותם ויסתום את הגולל. צריך את האומץ להשאיר את העבר לגמרי מאחור כדי להמשיך קדימה אל העתיד, אולי קלילים יותר ועם פחות משקעים.

אבל זה כל כך מכאיב.

וגורם לי להתעורר עם חרדה איומה בלילה.

במיוחד קשה לי לראות את הכאב של האקסית שלי. ואת הפחד שלה מהעתיד.

וזה יקח זמן. והעזרה שלי תידרש בכל מה שקשור לאריזת הבית. ומציאת בית חדש לאקסית שלי. ובמעבר. ובתמיכה בקושי של הילדות.

זה קצת מפחיד אותי.

עוד תקופה לא פשוטה מלאה בעומס רגשי מחכה שם. וחשש קל מתגנב. האם גם הפעם יעמדו לי כוחותי?


אבל יודעת בתוך תוכי. כשהמציאות נכפית עלי אני נרתמת, או מתגייסת. כך או כך אני שם. ונעבור כולנו ביחד גם את זה. ואי שם. איפשהו בעתיד צפויה הקלה. לכולנו. לא יתכן שלא. לא יתכן שעשיתי את כל הדרך הזו לחינם. או שאלה הפירות היחידים של המסע שלי.


ועכשיו צריך להוריד את הראש. ולהמשיך לצעוד. ולמצוא רגעים של שקט. ולעצור מדי פעם ללגום מים. ולפגוש חברות מדי פעם. ולחבק אותן חזק. למרות הקורונה. ולהרגיש לרגע את הלב שלי שוב נפתח. ומזכיר לי ברוך. מחכה לי עוד כל כך הרבה בהמשך. ויש לי עכשיו לגמרי את היכולת להתחבר ברמה העמוקה לאחרות.

אני כבר לגמרי אני.

ונשימה עמוקה נכנסת.


0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa