הילדה שלי אירחה חברה לסופשבוע.
זה נשמע כל כך פשוט. וזה כל כך לא.
פעם ראשונה מזה שנים רבות שהילדה שלי מארחת חברה. שלילדה שלי יש מישהי שהיא יכולה לקרוא לה חברה. שהיא מרגישה נוח איתה. שהיא אוהבת אותה.
הילדה שלי כל כך התרגשה לקראת סוף השבוע.
ואני כל כך שמחתי לראות אותה מהצד. מתרגשת. מתכננת. מחכה בקוצר רוח. ומלאה בכמיהה להרגיש מתבגרת כמו כולם.
והחברה הגיעה. והילדה שלי הייתה מאושרת. והשמחה התפרצה ממנה. ואני התענגתי על הרגעים האלה. התמסרתי לאושר שלי. בלי לחשוב על זה שגם זה, כמו כל דבר, לבטח זמני.
ובערב היגיע משבר. זו חברה מבית הספר. גם היא בדומה לילדה שלי, מתמודדת עם קשיים רגשיים ונפשיים. והם באו לידי ביטוי. והיה מורכב. וסוער. גם לחברה וגם לילדה שלי. והצלחנו להתגבר על זה. למרות שזה קצת העיב.
ובבוקר כשהערתי את הילדה שלי, משהו בשמחה שלה נפגם. וקצת דיברנו. והבנו ביחד שזה מאד טבעי, ומצאנו דרך להמשיך הלאה. עם תקווה להמשך יום מוצלח.
את המשך היום הן בילו עם האקסית שלי בים. והילדה שלי חזרה, לאחר משבר עם האקסית שלי, מפורקת.
אני בטוחה שכל סוף השבוע הזה היקשה עליה והיה מורכב עבורה. לצד השמחה הגדולה, הייתה גם מורכבות. כמו בחיים. והילדה שלי הרגישה שהיא התאמצה. שהיא לא ידעה איך להתנהג. שהיא לא ידעה מי היא. דברים שהיא מרגישה, כניראה כמו כל מתבגרת. אבל אותה מערערים יותר. ומחזירים את המחשבות על מה הטעם לחיות. אם תמיד לאחר כל שיפור, מגיע משבר.
ועכשיו היא מסתגרת בחדר. לא עזרו הנסיונות שלי להוציא אותה משם, ולנסות לשכנע אותה שנעשה משהו ביחד.
ואני שוב מזכירה לעצמי. גם זה זמני. עוד משבר. אחד מתוך כל כך הרבה משברים. וגם הוא כמו קודמיו יחלוף.
אבל גם לי קשה. אחרי כמה רגעים של אושר ושל שקט עמוק ומהותי, שהרגשתי שממלא אותי ומלטף אותי מבפנים, שוב להתקל במשבר. בהדיפה. בכעס. בהסתגרות. ושוב לשאת את הדאגה העמוקה שמלווה אותי. כל הזמן. כמו צל.
ואם לי זה כל כך קשה, וכמעט בלתי נסבל. אין לי ספק שלילדה שלי זה קשה אפילו יותר. ומרסק. ומייאש. ומרוקן מכוחות.
וזה שוב מלמד אותי שיעור באי האחזות. ההאחזות בתחושת האושר. והרצון שהוא יישאר פה לתמיד. היא זו שמייצרת את הכאב הבלתי נסבל כשהאושר חולף. באופן טבעי. כמו כל רגש שנשאר רגע וחולף. וכמו שהוא חלף הוא גם יחזור. ושוב יחלוף.
ועכשיו צריך להיות עם הרגע הזה. ואם הוא קשה. לזכור שגם הוא יחלוף. ושיש בי את הכוחות לשאת אותו.
ואני מסתכלת סביבי.
והדירה החדשה שעברתי אליה כל כך יפה. ומלאה באור. וממלאת אותי בהכרת תודה למה שהוביל אותי לכאן.
עכשיו יש לי עוגן.
ומחר אחזור לתרגל יוגה. לאחר תקופה ארוכה שלא תירגלתי. וגם זה עוגן.
והשינה שלי קצת השתפרה.
ולצד כל המשברים, גם המצב של הילדה שלי משתפר. היא אפילו אמרה את זה בעצמה במפגש האחרון עם הפסיכיאטרית. ואולי בגלל השיפור קשה אפילו יותר לשאת את הנפילות הבלתי נמנעות. יש רצון כל כך חזק להאחז בטוב.
אז אני מנסה לשחרר.
המשבר הזה ימצה את מהלכו עד תום.
והילדה שלי תתאושש.
ומחר יום חדש.
ועם כמה שהגלים האינסופיים האלה מתישים. ומכלים את הכוחות. יש בי מספיק כוח. מספיק גם בשבילה.
אני כאן בשבילך ילדה שלי. ותמיד אהיה. וגם אם לפעמים נידמה שאני מותשת. אני תמיד אמצא את הכוחות להמשיך ולהיות פה בשבילך. כי זה מה שאמא עושה.
ואני מקווה שאמא שלי איכשהו שומעת...
למעבר לפוסט הבא - אני כבר לגמרי אני
למעבר לפוסט הקודם - קצת מעונן