מצאתי לי בית.
אני יושבת במרפסת. מוקדם בבוקר. קריר בחוץ. רוח נעימה מלטפת.
שקט. שקט שמופר מדי פעם עם רעש של מכונית בודדת במרחק. רעש שמתחזק והולך ונמוג. הציפורים כבר ערות ומנהלות שיחות בוקר ערניות.
יום חדש.
קצת מעונן בחוץ. תחושה סתוית.
גם בתוכי קצת מעונן.
לרגעים אני מצליחה להתענג על התחושה הזו. שמצאתי לי בית. ואז אני מתמלאת בהכרת תודה.
כמה זה לא מובן מאליו להרגיש בבית.
רק עכשיו ממש מתבהר לי כמה לא הרגשתי בבית בדירה הקודמת שגרתי בה. וכמה חוסר שקט זה הכניס למערכת. ידעתי שלא טוב לי שם. לא ידעתי עד כמה.
לילדה שלי המעבר היה מאד קשה. היא מאד התערערה. למרות שגם היא מתחברת לבית הזה יותר. משהו בה בכל זאת נשבר. ויש תחושה של ריגרסיה. זה מפחיד ומייאש.
ואני. אני רק רוצה רגע להנות מהשקט. לספוג אותו לתוכי. לתת לו ללטף אותי מבפנים. ולהשקיט את פעימות הלב.
ומשהו בתוכי מתקומם. ואני לא מצליחה להתגבר על זה.
רוצה להיות שם עבורה באופן בו היא זקוקה לי. אבל לא מסוגלת.
לא כרגע.
אולי עוד מעט.
בשני השיעורים האחרונים בלימודי הפסיכותרפיה למדנו על עבודה עם הילד. הילד שבתוכנו.
השיעורים היו לי קשים מאד. הרגשתי חסומה ועייפה וכבויה.
לא הצלחתי להתחבר באף אחד מהתרגילים שעשו לנו.
הילדה שבתוכי לא הייתה לי נגישה.
ושיחררתי. אמרתי לעצמי. לפעמים זה לא יעבוד. זה בסדר. זה מה שמתאפשר עכשיו.
ואז בתרגול האחרון משהו קרה. לא ציפיתי לו. כבר שיחררתי.
אבל פתאום עלה עצב עמוק. חמקמק. שהגיע ונעלם. ולא נלחמתי בזה. וגם מי שטיפלה בי, חברה יקרה מהלימודים, לא ניבהלה. ואיפשרה לניתוק להיות איתנו.
ופתאום ראיתי בעיני רוחי את הילדה. או יותר נכון את הנערה שבתוכי. יושבת שעונה על קיר. רגליים מקופלות. ראש מכופף אל הרגליים. כולה מכונסת בתוך עצמה. והרגשתי את הבדידות האיומה שהיא מרגישה. והלב שלי יצא אליה. ורציתי רק לחבק אותה. ולהגיד לה שאני מצטערת על כל השנים שרציתי להדיר אותה. שהתביישתי בה. שכעסתי עליה. ורציתי לספר לה שיגיעו ימים טובים יותר. ושאני פה בשבילה.
אבל היא סרבה להקשיב לי. היא לא האמינה לי. לא בטחה בי.
והעצב התגבר. תוגה עמוקה. וידיעה שידרש עוד זמן. עוד זמן וסבלנות עד שאוכל לשכנע אותה שאני באמת פה. לא הולכת לשום מקום. פה בשבילה. לחבק אותה ולהפיג את תחושת הבדידות.
היא לא צריכה יותר להתמודד לגמרי לבד.
זו התחלה. צעד ראשון. יודעת שהצעדים הבאים יגיעו, והדרך תיפתח לפני. ואני אצור קשר עם הילדה שבתוכי. גם עם הנערה. וגם עם הילדה הקטנה יותר. שאיבדה אמון בעולם כל כך מזמן.
והילדה הגדולה שלי. בעולם האמיתי. כולי תקווה שגם היא תיצור קשר עם הילדה בתוכה. ותלמד לתת לה את מה שהיא צריכה. ותלמד להאמין בכוחות שלה עצמה. וביכולות הריפוי שלה. ותלמד לתת אמון בחיים.
קצת מעונן בתוכי. מקווה שהרוח הקלילה תצליח לפזר את העננים. בקרוב. וקרן שמש סקרנית תיכנס. ותאיר את המקומות האפלים. ומשהו יפתח. ונשימה תוכל להיכנס.
למעבר לפוסט הבא - אני פה בשבילך.
למעבר לפוסט הקודם - זה מעבר לפינה