חיפוש
  • Ahimsa

זה מעבר לפינה

אז עוד מעט אני עוזבת. את הדירה הזו.

יושבת בסלון. ערימה של ארגזים מולי.

החלק העיקרי של האריזה כבר מאחורינו. לסיים זה החלק הקשה. ועוד יומיים המעבר עצמו.

גם כמעט סיימנו לנקות את הדירה החדשה.

הילדה הקטנה ואני מתרגשות. מחכות למעבר.

לגדולה קשה יותר.


היה לה גם קשה לארוז. היא הייתה צריכה שאשב לידה בזמן שהיא אורזת. ממש אהיה איתה בחדר. זה הקשה עלי מאד.

לפעמים אני מרגישה שאני כבר בקצה גבול היכולת שלי. ושעוד רגע אאבד את זה לגמרי.

ואז, כשאני רואה את האבן הראשונה שמתחילה להתגלגל במדרון, נורת אזהרה מתחילה להבהב בתוכי. תעצרי. תנשמי. אם היא תתפרק עכשיו, הכל יהיה מורכב יותר. אסור שהיא תתפרק כרגע. עוד יומיים המעבר. צריך להחזיק את זה עוד קצת. להרתם. מאמץ אחרון. ואז אולי אפשר יהיה לנוח רגע. לשחרר. לאפשר לדברים לקרות. לאפשר לה ולי להתפרק קצת.


תחושת האילוץ הזו היא קשה מנשוא. אין לי ברירה. אני חייבת. אני כלואה בתוך מציאות ואין לי שום אפשרות להשתחרר ממנה. הדבר היחידי שאני יכולה לעשות, זה למצוא בתוכי את הכוחות להמשיך ללכת בה צעד אחר צעד. ולנשום. ולווסת את עצמי. ולהאמין שעוד מעט, או עוד הרבה, מתישהו, יהיה טוב יותר.


גם הילדה שלי כלואה בתוך המציאות שלה. רק שלה, בניגוד אלי, אין את הכלים לווסת. וחסרה לה מאד התקווה. אולי זה מה שמאפשר לי להמשיך לצעוד. כי רק אני יכולה להחזיק את התקווה עבורה.


בשיעור הקודם בלימודים, בתרגול, חוויתי חוויה עוצמתית ומרגשת. היינו צריכים לתרגל מתוך חיבור לאיזו כמיהה עמוקה שקיימת בתוכנו, למשהו שחסר לנו. חוויה חסרה. והכמיהה העמוקה שעלתה בי, היא הצורך להרגיש אהובה. ואיזו תחושה חזקה שמעולם לא הרגשתי באמת באמת אהובה. ככה בפשטות. כפי שאני.

כמובן שהשורשים של זה נעוצים הרחק בילדות. בקשר שלי עם אמא שלי.

ותוך כדי התרגול עלה בי עצב עמוק. עצב כל כך מוכר. עצב שמגיע מאגמי העצב האינסופיים, שקיימים בתוכי מאז ומעולם.

ונגעתי בעצב לרגע. והתנתקתי. כמו תמיד.


ועשיתי מה שאני עושה תמיד, כשרגש חזק ועוצמתי, שקשה לי להכיל, עולה בתוכי, התחלתי לעסות עם כף יד שמאל את כף יד ימין. האגודל מעסה את כף היד בתנועות חזקות ועמוקות לרוחבה, בעוד האצבעות חובקות אותה.


אני כל כך מכירה את התנועה הזו. היא עוזרת לי לווסת. היא מאפשרת לי לשמור על עצמי לא להיות מוצפת. והיא קורית באופן אוטומאטי. ללא שליטה. גם כשאני כן רוצה להמשיך להרגיש. גם כשאני רוצה לגעת בכאב שעולה. והיא מזמינה את הניתוק.


ואז מי שטיפלה לי, חברה יקרה מהלימודים, עשתה תהליך של taking over, שזה אחד מהכלים שאנחנו בדיוק לומדים לעשות. וביקשה ממני ללמד אותה איך לעשות עבורי את אותה תנועה בדיוק.

והתחילה לעשות אותה במקומי. עבורי. תוך כדי שאני מדייקת אותה. ומסבירה לה כמה חזק ללחוץ, ובאיזה כוון, ואיך האצבעות צריכות לעטוף את כף היד שלי.


ולאחר שהיא למדה. והחזירה אותי למיינדפולנס. והתחילה לעסות את כף היד שלי בדיוק באופן שלימדתי אותה קרה דבר מדהים.

כל הכאב. שהיה שנים כל כך ארוכות, מוטבע עמוק בתוכי. הצליח לצאת החוצה. ובכיתי בכי עמוק. ומטלטל. ובלתי נשלט.

והאגם הזה בתוכי. שעד היום, גם כשעלה בו גל קטן שהצליח לאפשר לכמה דמעות בודדות לחמוק החוצה, ומייד שקט. אותו אגם התחיל לעלות על גדותיו. והמים שבתוכו זרמו החוצה בחופשיות ובטבעיות. ואני יכולתי לאפשר לזה לקרות.


ובכיתי ובכיתי ובכיתי. ועלו בי קולות ששאלו את אמא שלי בקול רם. איך יכולת? איך יכולת להשאיר אותי כל כך לבד? איך לא שמרת עלי? איך נתת לי להרגיש כל כך לא אהובה?

וזה נמשך ונמשך והרגיש כל כך נכון. ומדויק. ונחוץ.

עד שלא יכולתי יותר. והפסקנו.

וההקלה שהרגשתי הייתה עצומה.


ולצד כל זה ידעתי. ידעתי, שאני עבור הילדות שלי, האמא שמעולם לא הייתה לי.

שהתיקון שאני עושה, הוא רב דורי. והוא מרפא פצע רב שנים.

והן אף פעם לא תרגשנה שהן לבד בעולם הזה. ושהן לא אהובות. ושאין מי שתשמור עליהן.


אני מרגישה שאני בפתחה של תקופה חדשה.

אני עוברת לדירה חדשה, שאני מרגישה שהפעם אני אוהב. ואוכל להרגיש בה בבית.

הכדורים החדשים שהילדה שלי לוקחת כניראה משפיעים ועוזרים, עדיין לא מספיק, אבל יש איזשהו שינוי. וזה נותן לי תקווה שגם שם אנחנו פוסעות לתוך עידן חדש. ורק צריך להגיע למינון הנכון.

האקסית שלי ואני התחלנו תהליך גישור חדש, ויש תחושה שאולי הפעם אנחנו צועדות לקראת סיום התהליך הארוך והמייגע הזה של פרוק הקשר בינינו. תהליך שלא הצלחנו לסיים עד כה, למרות שאנחנו כבר שנה לאחר הפרידה.


והכל נמצא כאן. מעבר לפינה.

תמיד הכי קשה לעשות את הצעדים האחרונים. זה הזמן שהכי מותשים. והכי קשה לגייס את הכוחות.

אבל התקווה היא זו שמאפשרת לגייס את כוח הרצון.

ויש לי נסיון של שנים במסעות שנדמים בלתי אפשריים.


פשוט צריך להמשיך. צעד אחרי צעד. ויגיע הרגע שפתאום הדרך תיפתח לפני. והנוף יהיה מפעים. ונשימה עמוקה תיכנס. ואפשר יהיה רגע לנוח. ולאסוף כוחות להמשך.

המשך שלבטח טומן בחובו, לצד האתגרים, גם המון הזדמנויות חדשות לשמחה. והקלה. ואולי אפילו אושר.






66 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa