חיפוש
  • Ahimsa

עוד קצת אורך רוח. ונשימה. זה מה שנדרש עכשיו

לפעמים, צריך את היכולת פשוט לחכות בסבלנות.

לחכות בסבלנות שמשהו יתבהר.

לשבת בשקט, ולתת למציאות לעשות את דרכה.

לתת לדברים לזרום באפיק שלהם. ולסמוך על זה שאם הלב שקט. והכוונות נכונות וטובות. הדברים יזרמו בכוון הנכון.

לא יועיל לדחוף בכוון מסוים. כי לא תמיד ברור מהו הכוון הנכון לדחוף בו.

אולי אפילו יזיק להאיץ במציאות, כי למציאות יש את הקצב הנכון שלה.


קל להאמין בזה בדיעבד. כשהדברים כבר הסתדרו. והכל שקט.

קשה מאד לזכור את זה תוך כדי.


ואני בזמן כזה. זמן של תוך כדי. זמן של שאלות פתוחות. ומציאות לא בהירה.


שבת בבוקר. כוס הקפה כבר ריקה על השולחן. הילדה הגדולה שלי ישנה בחדר שלה. רגע של שקט.

רגעים של שקט מאפשרים לעצור רגע ולהתבונן פנימה.

פעם פחדתי מרגעים כאלה. ניסיתי להימנע מהם ככל האפשר.

היום אני שמחה בהם.

ולא מפחדת כבר, לפגוש את העצב. שמאד נוכח שם בפנים. עצב מרפא.


אתמול היה יום מוצלח. הילדה הגדולה שלי הלכה לים עם האקסית שלי. והיו כמה משברים. אבל בסך הכל היה מוצלח. והיא חזרה עייפה מאד. אבל אני חושבת שהיא חזרה לא מפורקת הפעם. וזה טוב.

ולי היה הרבה זמן להיות עם הילדה הקטנה יותר. זמן של חסד. ושל חיבור. ושל הרבה שיחות קרובות. זמן ממלא. גם עבורי וגם עבורה.

והייתה שם הרבה שמחה. אולי אפילו אגיד בזהירות אושר. רגעים מנצנצים של אושר. ואהבה פשוטה. שאספתי לתוכי בהכרת תודה. וללא תחושת אשמה. וללא השוואות. ועם הרבה חמלה כלפי כולנו במציאות המורכבת הזו.


בעלת הדירה שלי החליטה למכור את הדירה בה אני גרה. ואני נאלצת לחפש דירה חדשה. למרות שהיא הסכימה שאני אשאר כאן שנה נוספת. אני הרגשתי שהמציאות עוזרת לי לקבל החלטה שמזמן רציתי לקבל. לעזוב את הדירה הזו. דירה שמזמנת לי הרבה מורכבויות.

הפסיכולוגית שלי אמרה לי פעם, שמאד חשוב שהמקום שגרים בו ירגיש כמו בית. במיוחד בתקופות מורכבות. כיוון שזה עוגן מאד חשוב.

עם כמה שניסיתי, ורציתי, המקום הזה לא מרגיש לי כמו בית. הוא מאד מאתגר אותי.

אז בנוסף לכל האתגרים שהחיים מזמנים לי, אני גם מחפשת בית חדש. עכשיו.


נושאת בתוכי חשש מההתארגנות למעבר.

יודעת שזה יהיה לא פשוט. עבור שתי הילדות שלי. כל אחת מסיבותיה.

הקטנה בגלל החרדות, והקושי להתמודד עם שינוי. ועד שהיא כבר התרגלה לדירה הזו, פתאום היא תצטרך להתרגל למקום חדש.

והגדולה. אין לדעת מה יהיה.


הצלחתי בנתיים להפוך את החרדה של הצעירה יותר, להתרגשות. וסקרנות. הזדמנות. הזדמנות למשהו חדש. ומרגש. איך הכל תמיד קשור לנקודת המבט שלנו.

הגדולה מגיבה באדישות. ולא מעוניינת לדבר על זה. הכל יתגלה ברגע האמת.

ואני צריכה לסמוך על עצמי ועל החוסן שלי, שיאפשר לי להתמודד עם כל מה שיגיע.


בשיעור האחרון בלימודים, שהיה כמובן בזום, אחד המורים פתח בכך שהוא שלח לנו כמה שירים, אחד אחרי השני, והנחה אותנו בתרגיל תנועה. הוא איפשר למי שרוצה, לכבות את מצלמת הוידאו. ואני כמובן כיביתי.

והרגשתי שעולה בי המון התנגדות. היה לי ממש קשה לשתף פעולה. וכל מה שהוא אמר הרגיז אותי. ורק רציתי לעוף משם. למרות שהשירים היו מאד מרגשים. והקשבתי למילים. ועלה בי המון כאב.

והשיר האחרון שהוא שלח היה Gal Costa - Trem Das Onze. https://www.youtube.com/watch?v=wGRwbglK_e0 שיר בקצב ברזילאי.

ופתאום, תוך כדי הקשבה לשיר, עלה בי בכי. בכי עמוק ומטלטל.

ותובנה חזקה מאד שאני כל כך רחוקה מהחיים שאני מסוגלת לחיות.

השיר היה כל כך מחובר לחיים. ואני כל כך לא.

והזום הוא מופע כל כך מדויק של זה. יש חיים מלאים ושלמים. שהם שם, מעבר למסך של המחשב. ואני לא יכולה לגעת בהם.

ואם פעם מה שמנע ממני להתחבר לחיים זה העולם הפנימי שלי והפגיעות שעברתי. וכל ההגנות שבניתי. והקושי שהיה לי לבטוח וליצור קשרים משמעותיים.

היום אחרי עבודה של עשר שנים, אני כבר מסוגלת להתחבר לחיים במלואם.

אבל היום המציאות החיצונית. העובדה, שעדיין לא חזרתי לשיגרה בעבודה. ובלימודים, ובמפגש עם חברות. ובמיוחד כל מה שקורה עם הבכורה שלי. היא זו שמונעת ממני או לא מאפשרת לי להתחבר לחיים כפי שאני כבר יכולה ורוצה. ומחזירה אותי למקומות הסגורים שמנסים להגן עלי מפני הכאב. וסוגרים לי את הלב. ומצמצמים אותי לנקודה.

הבכי המשיך והמשיך והיה לי מאד משמעותי לגעת בכאב הזה. ממש. ולא להיבהל ממנו. אלא להתמסר לו. ולאחריו הרגשתי הקלה ממש ממש גדולה.

ושמחתי בזה מאד.


אז אני בתקופה כזו. תקופה של המתנה למציאות. שתחליט לה לאן לזרום.

ואני נדרשת להיות סבלנית. ולתת אמון.

עוד מעט הדברים יסתדרו.

ואמצא דירה.

והמעבר יהיה מאחורי, עם כל האתגרים שהוא מזמן.

ואולי המקום החדש שאמצא יוכל באמת להפוך לבית. וגם הילדות תוכלנה למצוא את מקומן שם.

ועוד כמה שבועות גם נגיע למינון האופטימלי בכדור החדש. ואולי גם שם תהיה הקלה.

ועוד מעט גם נחזור לעבוד במשרד. לפחות יום בשבוע. ואולי אחזור לפגוש חברות. ומשהו במציאות שלי יהפוך להיות יותר נוכח. ואני אפסיק להיות סגורה פה בדירה ולהרגיש כלואה.


ואולי לא ירחק היום בו אוכל לחיות את החיים במלואם. ולקטוף את כל הפירות של המסע הזה שאני עושה.


עוד קצת אורך רוח. ונשימה. זה מה שנדרש עכשיו.









0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa