חיפוש
  • Ahimsa

ילדה אחת עם אינסוף כאב

עודכן ב: מאי 15

הרגע הזה, שהילדה הבכורה שלי סוגרת את הדלת מאחוריה ונוסעת לבית הספר, ופתאום ממלא אותי שקט. ותחושת הקלה. והמתח הקבוע ששוכן בתוכי כשהיא בסביבה מתפוגג.

והלב שלי נשבר.


לא מזמן, בפגישה הראשונה שהפסיכולוגית שלי ואני שוב נפגשנו פנים אל פנים, אחרי ששיתפתי אותה בכל התחושות המורכבות שיש לי בקשר עם הילדה שלי, היא אמרה לי בהבעת עצב, הקשר הזה כל כך לא מתגמל.

משפט אחד קטן. ואני הרגשתי שאני זוכה להכרה.

הכרה חומלת ולא שיפוטית.

וכל התאים שלי בגוף הרגישו כמו אדמת מדבר שזכתה לטיפת מים לאחר בצורת ארוכה. ושתו בצמא את המשפט הפשוט והמדויק הזה.

והלב שלי נשבר.


הילדה שלי סובלת.

כל צעד שלה על פני האדמה הזו ממלא אותה כאב מייסר ובלתי נסבל. כאב נפשי. והיא רק רוצה להפסיק את הכאב הזה.

היא כניראה סובלת כל כך מאז שהיא ממש קטנה.

לאט לאט היא משתפת אותי בעוד ועוד סיפורי ילדות שלא ידעתי עליהם. ושגורמים לדמעות למלא את עיני. איך לא ידעתי? איך לא שיתפת אותי ילדה שלי? איך היית בזה כל כך לבד?


ועכשיו אני יודעת. וכבר כמעט ארבע שנים אנחנו צועדות בדרך הזו, הגלויה, החשופה, הצועקת עד שאי אפשר לפעמים כבר לשמוע יותר, ומנסה הכל כדי לעזור. ועד כה ללא הצלחה.


הנפש שלי, שמאמינה מאד בכוחות הריפוי שלנו, מספרת לי כבר כמה שנים סיפור של החלמה. ומחפשת סימנים בכל הטבה מינורית ככל שתהיה. ומנסה לשאת גם את הנפילות הארוכות והקשות והכמעט אלימות בעוצמה שלהן. ולהמשיך להאמין.


אבל המציאות מספרת סיפור אחר.

כבר כמעט ארבע שנים אנחנו צועדות בדרך הזו. ואין שום הטבה משמעותית.

אין מגמה של שיפור.

יש רגעים של חסד.

רגעים שטובעים להם בים הסבל, והכעס, וההדיפה, והתוקפנות, והנפילות הקשות והארוכות והמפחידות.


ואי אפשר להימנע מתחושת היאוש. מהחשש שאולי ככה זה יהיה תמיד. שניסינו הכל וכלום לא באמת עובד. ושהילדה שלי. שלא ביקשה להגיע לכאן. נולדה לעולם. ונאלצת לחיות את חייה בסבל מתמיד. סבל בל יתואר.


סבל שגורם לה לדרוש מכל מי שאוהב אותה ומוכן להשקיע את המאמץ, לדייק את הקשר איתה ככל האפשר. כי כל אי דיוק כל כך מכאיב. שזה בלתי נסבל.


סבל שהכריח אותה לפתח חיישנים שמטרתם לזהות מוקדם ככל האפשר מתי מישהו עלול לפגוע בה או לאכזב. כי כאב האכזבה כל כך מייסר, שאי אפשר לשאת אותו. אז עדיף להימנע ממנו. ולכן עדיף להימנע מקשרים.


סבל שמשאיר אותה לבד מול העולם. עם תחושת בדידות איומה. עם תחושה שהיא לא שייכת לעולם הזה. והיא לא מסוגלת להבין אותו. ועם רצון עז פשוט לא להיות.


ואני, שמנסה להקל עליה בסבלה, לומדת כל הזמן איך להיות הכי מדויקת עבורה. וכל הזמן טועה. כי אי אפשר שלא. ואז מגיע משבר. משבר איום ונורא שנולד מתוך האכזבה. ולצידו מופיע כעס קיצוני. כעס ששוב אכזבתי. והדיפה מול כל נסיון שלי לעזור ולתקן.

וכל פעם שמגיע שוב גל כזה. אני מרגישה איך אני נשחקת בקצוות. איך אני צריכה לאסוף את כל כוחותיי שהולכים ומתמעטים מפעם לפעם. ולהיות שם עבורה.

וכבר למדתי להרגיע את עצמי. ולשחרר. ולשנן לעצמי ברכות, שזה רק עוד גל. ובסוף גם הוא יסתיים.

ובנתיים לספוג את כל הכעס העצום של הילדה שלי. ואת הבכי העמוק והמטלטל. ולחכות בסבלנות שיגיע הרגע הזה, שמשהו יפתח בלב שלה שננעל, ולא מאפשר לשום מילה רכה ואוהבת שלי להיכנס. ולא נותן לה את ההזדמנות למצוא נחמה והקלה.


ואז, כשנוצר פתח קטן, שדרכו המילים שלי והאהבה שלי יכולות להיכנס ולהרשם בתוכה, והגל עובר, יש רגע של חסד.

רגע שברירי. כי אי אפשר לדעת מתי הוא יגמר.

רגעי החסד כמעט נשכחים אל מול הנפילות, ואל מול רגעי הכעס והתסכול.

והם לא ממש מתגמלים. הם רק מאפשרים לרגע לנשימה מלאה להיכנס. ולצבור קצת כוחות, לקראת הפעם הבאה.


וקשה מאד לא לאפשר ליאוש להיכנס ולמלא את כל כולי.

האם ככה הולכים להראות חייה?

האם ככה הולכים להראות חיי?


ודווקא עכשיו, לאחר כל תהליך הריפוי הארוך שעברתי, הייתי אמורה לקטוף את הפירות של המסע הזה שעשיתי, ולמצוא מרגוע. אבל זה לא אפשרי במציאות הזו. והמחשבה הזו מתסכלת, ומאכזבת. ומייסרת.


לפני שבוע התחלנו טיפול בכדור חדש.

הלוואי והפעם תימצא קצת הקלה לילדה שלי.

הלוואי והפעם זה יעזור.

זו כמעט התקווה האחרונה.


תקווה אחרונה זה דבר מפחיד.

קשה להמנע מהמחשבה, ומה אם זה לא יעבוד?

קשה לשחרר ולהמתין בסבלנות לסימנים.

צריך לחכות בערך ארבעה עד שישה שבועות. עד שנגיע למינון שמתחיל להיות אפקטיבי.

זה מרגיש כמו נצח.


וכל רגע לצידה הוא רגע מתוח. הגוף שלי דרוך. האם אספוג התקפה? או שהיא תישאר רגועה?

ואם היא מגיבה בחיוך המקסים והכובש שלה, נכנסת נשימה. ועוד רגע של חסד.

אבל זה רק רגע. רגע לאסוף כוחות לרגע הבא. שכניראה יהיה הפוך.

חיים בשדה קרב.


וכל הזמן צריך לזכור שהחיים שלה הם שדה קרב הרבה יותר קיצוני. ואין לה הפוגה. בכלל.

ובטח ובטח שאין בה תקווה.

כבר ארבע שנים שאנחנו מנסות. ואין שום הקלה עבורה.

וכל מה שהיא רוצה זה לא להיות.

והלב שלי נשבר.


אז אני חייבת להחזיק את התקווה גם עבורה.

ולהמשיך להתעקש איתה כל יום שתיקח את הכדורים.

ולספור את הימים. ולחכות בסבלנות לראות אם הפעם תהיה הטבה משמעותית.

וכשהיאוש מגיע לעיתים, לאפשר גם לו להיות. כי זה טבעי. ומובן. ולא ממש יועיל להילחם בו.

ולהסכים לכאוב. לכאוב את מה שיש. למרות שזה קשה מאד לכאוב את מורכבות הקשר שלי עם הילדה שלי.


ילדה אחת. עם אינסוף כאב.






35 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa