כניראה שכל מה שצריך, זו מישהי אחת אמיצה, שתהיה חלק מהחיים שלי, ולא תוותר.
בלימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת, לימדו אותנו כמה עקרונות מנחים בטיפול. עקרונות עליהם הכל מתבסס.
ואחד העקרונות הוא - נוכחות אוהבת.
לא משנה מה עולה. לא משנה מה קורה. הכי חשוב לשמור על נוכחות אוהבת. להסתכל על הדברים בעיניים טובות. בעיניים לא שיפוטיות. בעיניים חומלות. שמחפשות את החסד בכל מי שנמצא מולנו.
בתקופה האחרונה הרגשתי שהנוכחות האוהבת שלי עזבה אותי. הלכה לה לדרכה.
כמה שלא חיפשתי אותה בתוכי. קראתי לה לחזור. הזמנתי אותה. ביקשתי. התחננתי. לא מצאתי אותה.
במקומה מצאתי את השיפוטיות. כמו ארבה לה בסבלנות. וחיכתה להזדמנות הראשונה שהנוכחות האוהבת תעזוב. ובשניה שזה קרה, ניצלה את ההזדמנות, ותפשה את מקומה. כמו אומרת. זה המקום הטבעי שלי. גורשתי ממנו. ועכשיו חזרתי. ולא אעזוב יותר לעולם.
ואיתה חזרה, אי היכולת להעריך את כל מי שנמצא סביבי.
ומשהו נוסף התעורר. משהו שכבר מזמן לא פגשתי. הקול הזה שאומר לי בשקט בשקט, אבל בנחישות. את רואה. הכל היה העמדת פנים. זו לא את באמת. מה חשבת לעצמך. ועכשיו כולם ידעו.
בלימודים הסבירו לנו משהו שאני מכירה מהטיפול רב השנים שאני עוברת. יש בנו הרבה מאד חלקים. חלקם בריאים. וחלקם פגועים. וכשאחד מהחלקים הפגועים מתעורר, הוא לעיתים משתלט לגמרי על הזירה. ומחביא את כל השאר. ונידמה שרק החלק הפגוע נמצא שם. ואין בלתו.
והצופה. שיודעת להבחין בכל החלקים מבחוץ. ובכך מאפשרת בחירה. גם היא נעלמת.
הצופה שלי לא נעלמה לגמרי. מדי פעם היא התעוררה וניסתה לספר לי מה קורה. ואז משהו קצת נרגע. אבל לא באופן מהותי. רק באופן נקודתי. ומהר מאד הצופה הושתקה שוב.
בשיעור האחרון בלימודים עלתה בי תובנה.
הצורך שלי להרגיש מוערכת. כי זו הדרך היחידה בה אני מרגישה אהובה. נובע מתוך התחושה שאני לגמרי לא משמעותית. אין לי משמעות קיומית בעולם הזה. והדרך היחידה בה אני לרגע מרגישה שיש לי משמעות, זה כשמישהי מאד מתפעלת ממני.
זו בדרך כלל צריכה להיות מישהי שגם אני מאד מעריכה. אחרת זה לא עושה את העבודה. או לא עושה אותה מספיק.
כל חיי אני עושה הכל כדי להיות הכי טובה. והכי מוצלחת. בכל מקום אליו אני הולכת. ואני זוכה להמון התפעלות. זה סוג של התמכרות. וכמו כל התמכרות, זה מרגיע ומנחם רק לרגע. ואז צריך את המנה הבאה.
גם הבלוג הזה הוא כניראה חלק מההתמכרות הזו להתפעלות. והתגובות מאלה שיקרות לי ואני מעריכה מרגיעות לרגע את הכאב הבלתי נסבל.
ואז יש רגיעה לכמה זמן.
עד שהכאב מתעורר לו שוב.
ואז אני כותבת פוסט נוסף.
ומחכה בשקט לתגובות.
ולפעמים יש תגובות שמכילות בדיוק את כמות ההתפעלות הנדרשת. וזה מרגיע. לרגע.
אחרי כל פוסט יש כמה ימים של חסד.
כמה ימים בהם יש סיכוי שעוד תגובות עושות את דרכן אלי.
אבל בתקופה האחרונה. בתקופה בה הנוכחות האוהבת ניפרדה ממני. קשה לי מאד להעריך אחרות. השיפוטיות ממלאת את תפקידה בנאמנות. ומוצאת בכל מי שנמצאת סביבי פגמים. ומקומות בהם היא מזייפת. וחוסר דיוקים.
והתפעלות ממי שאיננה מוערכת לא מספקת את ההקלה שאני כל כך זקוקה לה.
והסגר הזה. שלא מאפשר מפגש אנושי קרוב. והשאיר אותי לגמרי לגמרי לבד. העצים את היכולת של השיפוטיות להשתלט לגמרי על הזירה. כי מאד קשה בזום להרגיש קרובים. ומאד קשה להרגיש שלמישהי באמת באמת אכפת ממני. והקול הזה. שלוחש לי בשקט בשקט ובנחישות נשמע הרבה יותר חזק במציאות הזו.
אל מול הפסיכולוגית שלי הכל התחיל הרבה לפני הסגר. כבר כמה חודשים שהטיפול לא עובד. משבר רודף משבר. ובכל פגישה היו פספוסים. שהשאירו אותי לגמרי. לבד. ועוררו הרבה כאב ופחד.
וכבר היו בי מחשבות אולי לעזוב. למרות שלא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין את זה. ופתאום לא הרגשתי שאני אוהבת אותה כמו פעם. וזה גרם לי להרגיש שהיא לא שם בשבילי. ופתאום מצאתי בה הרבה פגמים.
ועכשיו אני מבינה, שהמשוואה המוכרת עבדה כדרכה. חוסר הערכה כלפיה כלומר היא לא אהובה. ואם היא לא אהובה ולא מוערכת, ההתפעלות שלה ממני לא עושה את העבודה. ואני מרגישה לא מוערכת ולא אהובה. גלגל תנופה שרק מזין את עצמו.
והדברים הלכו והתדרדרו. וכל מה שתארתי עד כה הוביל להשארה של כל העולם המוכר והתומך שהיה כל כך אהוב, בחוץ. ואם אין מי שאני יכולה להאמין לאהבה שלה. יש לי רק את עצמי. ולא צריך טובות. אני אסתדר לגמרי לבד. אני יודעת להסתדר לבד. זה מה שעשיתי כל כך הרבה שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי.
בדידות איומה ואינסופית. שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר את הכאב שהיא מייצרת.
ובתוך כל זה אני צריכה להמשיך להיות שם עבור הילדה שלי. שהולכת ומתדרדרת בעצמה.
ואנרגיה רבה מושקעת בהסתרה. שאף אחת לא תדע. שאף אחת לא תזהה את הזיוף שהוא אני.
וכניראה שכל מה שצריך, זו מישהי אחת אמיצה, שתהיה חלק מהחיים שלי, ולא תוותר.
לא משנה כמה שזה קשה. ומתיש. וסיזיפי. ורב תהפוכות. ולפעמים אפילו יכול להרגיש כפוי טובה.
מישהי כמו הפסיכולוגית שלי. שקראה אותי לסדר. והכריחה אותי להתעמת עם התחושות שלי. ועם העובדה שמשהו הפסיק לעבוד בטיפול. ולא הסכימה שאשים את זה עליה. אלא דרשה ממני להתבונן מה קורה בתוכי. ומה הוביל לשם.
כמה אומץ נדרש כדי לקרוא לדברים בשם. ולדעת שהרבה מאד כעס עלול לעלות בדרך. ותוקפנות. ומגננה. והם אכן עלו. בעוצמה. והיא נותרה נינוחה ושקטה למולם. ורק המשיכה להתבונן בי במבט הרך והאוהב שלה. ולא איבדה לרגע את הסבלנות.
ואני הייתי בטוחה שהיא מראה לי את הדלת החוצה. ורוצה להפסיק לטפל בי. אבל היא המשיכה להתעקש שהיא רק רוצה שאני אבדוק מה אני באמת רוצה.
ואז הסכמתי. הסכמתי להתבונן. ופתאום הבנו ביחד את המשוואה הזו שעבדה לה ברקע. אותה משוואה שתארתי קודם.
והיא הבינה. והסבירה לי. שכניראה בתהליך הטיפול שלנו, אני כבר מרגישה מספיק בטוחה בקשר איתה, שאני רואה בה דמות אם, ומשליכה עליה את כל מה שקרה ביחסים שלי עם אמא שלי. ועכשיו הגעתי בטיפול לגיל ההתבגרות. ואני מפסיקה להאדיר אותה. ומתחילה לראות את הפגמים. ואז כשמופיעות בחיי דמויות אחרות שאני יכולה לראות בהן דמות אם. ופתאום הן ניראות לי יותר מוצלחות. וגורמות לי לפקפק בה. אני מפסיקה להעריך. ומפסיקה לאהוב. ואז הקשר מייצר המון בדידות. ומשאיר אותי לבד. והטיפול מפסיק לעבוד.
ועם אמא שלי, מעולם לא עברתי את התהליך של התיקון. רק הפסקתי להעריך אותה, ומעולם לא הצלחנו להתגבר על זה.
כי הייתה שם כל המורכבות של הנטישה. והתחושה שהיא לא שמרה עלי. כמו שאמא צריכה לשמור. ושהיא השאירה אותי לגמרי לבד.
ואז היא ניפטרה.
השלב הזה של ההרס לא עבר מעולם את התיקון. ולא לימד אותי שאפשר לתקן.
ואז תמיד. פשוט תמיד. בקשרים משמעותיים, מגיע הרגע שאני מפסיקה להעריך. ואז הכל מתפרק. אין דרך חזרה.
ופתאום הכל התחבר. ופתאום הגיעה הקלה. ופתאום האימה הזו שהרגשתי בתקופה האחרונה שאין סיכוי שאי פעם אוכל לאהוב, כי אין סיכוי שאמצא מישהי שאני מעריכה מספיק, התחילה להתפוגג ובמקומה נכנסה תקווה.
והנוכחות האוהבת דפקה בעדינות על דלתי, וביקשה להיכנס. ופתחתי לה באושר גדול. והזמנתי אותה פנימה. ולחשתי לה ברוך. ברוכה השבה הבייתה.
ואני שוב אוהבת. את עצמי. ואת הפסיכולוגית שלי. ואת העולם.
וזו רק תחילת הדרך. זה ברור לי. ועוד יהיו גם רגעים אחרים. גם זה ברור לי.
אבל התקווה שחזרה היא הכי משמעותית. והיא מאפשרת לי להמשיך בדרך בנחישות.
מדהים לראות איך הדברים שאני לומדת עליהם לובשים צורה מוחשית וכל כך משמעותית בחיי, בדיוק ברגעים האלה ממש. סינכרוניסטי.
מישהי אחת אמיצה, ואולי בעצם שתיים...
למעבר לפוסט הבא - ילדה אחת עם אינסוף כאב
למעבר לפוסט הקודם - עוד קצת מהחרות הזו, להיות פשוט מי שאני