הבוקר קמתי בתחושה מובסת. ישבתי לי בגינה והרגשתי לגמרי לבד. הכל התחיל עוד אתמול. אני מרגישה לא טוב כבר שלושה ימים. איזה וירוס עקשן בא לבקר

אתמול הסתפרתי. זה לא ארוע מיוחד. אני מסתפרת פעם בחודש בערך. אבל בדרכי חזרה מהמספרה פתאום שמתי לב לשקט. שקט שהגיע עמוק מתוכי.

יש בתוכי חומה. חומה שמפרידה בין שני חלקי הנפש המרכזיים שלי. שני עולמות נפרדים. חיים זה לצד זה שנים ארוכות כל כך.

כותבת בהיסוס. מתוך צורך אך ללא מילים שעולות מהמעמקים. אתמול הלכתי לשיעור יוגה. החלטתי לא להימנע ממנו. למרות הדחף לוותר לעצמי.

הניתוק חזר. בנחישות גדולה. נכנס לתוכי והתמקם לו. והוא משדר שהוא מתכוון להשתקע לתקופה ארוכה. הוא מרגיש בבית. שלא אעלה אפילו בדעתי לגרש אותו.

שבת בבוקר. כוס הקפה מונחת לידי. חציה כבר ריקה. קולות של שכונה מתעוררת לבוקר שבת. שקט עמוק ומלטף בתוכי. נשימות מלאות ואיטיות. מתמסרת לרגע הזה

העצב מתגנב לו ברגעים בלתי צפויים. אתמול זה קרה כשהייתי בסופר ובחרתי לי ירקות. הילדות היו אמורות לחזור אלי בצהריים

נסעתי עם הבנות לסופשבוע יחד עם אחותי ומשפחתה. סופשבוע אצל אבא שלי. אני חושבת שלא הייתי אצלו לפחות שנתיים. מזמן הפסקתי לספור.

שבת מורכבת. סופשבוע ראשון שאני לגמרי לבד, לכל אורך הסופ״ש. פעם אחרונה שהילדות היו אצלי הייתה ביום רביעי. הייתי ממש זקוקה להפוגה.

תשע בערב. אחד מהערבים החופשיים שלי. הילדות בבית השני שלהן. לא בטוחה בכלל שאני רוצה לכתוב. אבל יודעת שאולי עדיף שאעשה זאת למרות חוסר הרצון.

סופשבוע ראשון בדירה החדשה. סופשבוע ראשון עם הילדות. התעוררתי כבר לפני שעתיים. הלילות שלי קצרים כאן בדירה החדשה. אני אוהבת את השקט שעוטף אותי

סופשבוע לעצמי. נסעתי לפסטיבל היוגה. לקחתי חופש מהמציאות היומיומית שלי. הודעתי לילדות שהזמינות שלי תהיה מאד נמוכה. ונסעתי.

עברו כמעט שלושה שבועות מאז שכתבתי את הפוסט האחרון. עדיין לא הייתה לי הפסקה כל כך ארוכה. גם עכשיו אני מרגישה שאני ניגשת לכתיבה בהיסוס.

אני עוד מעט עוזבת. עוד שבועיים בערך. פחות או יותר. החיים של כל המשפחה הגרעינית שלי כבר לא יראו אותו דבר.

כמעט שלוש לפנות בוקר. אני ערה כבר למעלה משעה. שוב ערה. כבר כמה לילות ברציפות. קושי בשינה בלילה הוא אחד מסימני הנפש למצוקה.

אני בבית. לבד. שבת אחר הצהריים. הילדה הגדולה שלי במחלקה. והילדה הקטנה שלי נסעה עם האמא השניה שלה לסבתא. לחזור איתה קצת על חשבון. לא הייתי...

הרבה זמן לא כתבתי. זו הייתה הפסקה ארוכה מתמיד. לא הייתי מסוגלת לכתוב. אני חושבת שההתנגדות לכתוב התחילה כשהייתי שבוע שעבר אצל הילדה שלי....

אתמול חגגנו את החג השני במסיבת יומולדת 18 לבת הקטנה של אחי. גם אבא שלי היה שם. לא ראיתי אותו כבר חודשים ארוכים. לפני כמה חודשים, המצב שלו...

לאחרונה התהפכתי שוב על הפסיכולוגית שלי. לא האמנתי שאני אכתוב שוב את המשפט הזה בפוסט. הייתי משוכנעת שהשלב הזה בטיפול הוא כבר מאחורי....

הבוקר כמעט כתבתי. בסוף ויתרתי. הרגשתי שאני מסתובבת במעגלים. התעורר בי קול שאמר. מספיק. שביתה. את לא כותבת עד שהמצב לא משתפר. אבל משתפר...

אז הילדה שלי לא מצליחה להגיע לבית החולים לאשפוז יום כבר כמעט שבוע. כל נסיונות השכנוע והדרבון עולים בתוהו. היא לא מצליחה למצוא בתוכה את...

אני יושבת לי בסלון החשוך כבר חצי שעה, מאפשרת למחשבות שלי לזרום, והדופק שלי מאיץ והנשימה נעתקת. ואז המחשבות נעצרות. והכל נרגע. לכמה רגעים....

התעוררתי בארבע בבוקר. בימים האחרונים חזרתי לפגוש את השעה הזו. שכבתי במיטה וכהרגלי בדקתי מה קורה שם בפנים. המילים נעו שם בתוכי. ולאט לאט...

ביום חמישי, כשהייתי בדרך לביקור אצל הילדה שלי במחלקה, הרגשתי מחוברת לעצמי מתמיד. וזו הייתה הרגשה מאד נעימה ומחבקת. ידעתי מי אני. הרגשתי...