סופשבוע ראשון בדירה החדשה. סופשבוע ראשון עם הילדות.
התעוררתי כבר לפני שעתיים. הלילות שלי קצרים כאן בדירה החדשה. אני אוהבת את השקט שעוטף אותי כשאני מתעוררת מוקדם. קמה בנחת. מרתיחה מים לקפה הראשון של הבוקר. פותחת את התריס לגינה ואת החלון. ויושבת בסלון לקדם את פני היום שמתעורר לאיטו.
שקט מאד בשכונה בה אני גרה.
אני לא ממהרת לעשות משהו. כניראה שהשקט סביבי מחלחל גם לתוכי.
אתמול בישלתי פעם ראשונה בדירה. אני מסמנת לעצמי כל דבר שאני עושה פעם ראשונה בדירה. זה משמעותי. כשיגמרו הדברים שאני עושה פעם ראשונה אולי ארגיש בבית.
זה מפתיע אותי כמה הכל מרגיש לי נכון. כאילו שהמהלך הזה נרקם בתוכי כבר שנים. ופתאום הוא הבשיל. פתאום הרגשתי ראויה לו. ראויה לאפשר לעצמי את מה שאני זקוקה לו. לאפשר לעצמי את השקט הזה.
אחרי שהיא קראה את הפוסט הקודם, הפסיכולוגית שלי כתבה לי ״ממש התפעלתי כל כך מהגמישות החדשה הזו שלך. זה כל כך לא מובן מאליו להצליח להיות גמישה בנסיבות כאלה״ והוסיפה ״גמישות היא הסימן הכי חשוב בעיני לבריאות וכוחות ומבשרת שמחה גדולה״
התרגשתי מאד מהמילה ״מבשרת״. הבנתי שזו מילה שמעולם לא השתמשתי בה. יש בה כל כך הרבה שמחה. ותקווה. והיא לא עמדה לרשותי עד כה.
וזה ממש נכון. גמישות ויכולת להסתגל לשינויים לא היו מאפיינים שלי מעולם. להיפך. תמיד נזקקתי למוכר. כל שינוי עורר בי בהלה. אני זוכרת איך פעם, כשבת הזוג שלי לשעבר ואני נסענו לטיול בארה״ב, היינו במלון בסן פרנסיסקו. ולאחר כמה ימים נסענו לסופשבוע בלייק טאהו. וכשחזרנו למלון קיבלנו חדר אחר. שהיה תמונת ראי של החדר בו שהינו בשבוע הקודם. והיה לי ממש ממש קשה להסתגל. לא הצלחתי לשאת את העובדה שחדר השרותים היה בצד השני של החדר. אחרת ממה שכבר התרגלתי אליו. ואז חליתי. יכול להיות שזה היה קשור לזה.
ופתאום יש בי גמישות. וסקרנות. אני מגיעה לשינוי בגישה אחרת לגמרי. מעניין כיצד יראו חיי מעתה ואילך. איזו אפשרויות יפתחו בפני. פתאום הכל פתוח. ולא סגור ומכווץ. וזה ממלא אותי שמחה. עוד נקודה ראויה לציון בדרך הארוכה שאני עושה.
והילדה הגדולה שלי עברה לאשפוז יום. והפעם זה נעשה בתהליך ולא באופן פתאומי. והפעם זה נעשה בתאום איתה ועם תחושת המוכנות שלה.
אתמול היא אמרה לי. אמא, זה כל כך שונה הפעם. הפעם ברור לי שאני לא אחזור למחלקה הסגורה. ואני בזהירות ניסיתי להגיד לה, שגם אם זה כן יקרה. אפילו אם גם הפעם זה לא יסתדר, זה לא כשלון. זה חלק מהתהליך. והיא מנתה בפני רצף אינסופי של דברים שיצטרכו לקרות כדי שהיא באמת תחזור למחלקה הסגורה. ואמרה. אין סיכוי שכל הדברים האלה יקרו ביחד. ושמחתי בתחושת הבטחון שלה. לצד זה שהתעורר בי גם חשש.
ויחד עם זאת אני חייבת להודות שמשהו מהותי הישתנה בה. היא מדברת על התחושות שלה. בזמן אמת. ויש לה יכולת מדהימה לתאר את מה שהיא מרגישה. ולהבין לעומק את התהליכים הרגשיים שקורים לה. ולהסביר אותם למי שנמצא מולה. והיא גם יודעת להגיד למה היא זקוקה. מה שמאפשר למשברים להיפתר הרבה יותר מהר. והיא התחילה טיפול תרופתי. היא סופסוף הסכימה לכך. ואני ממש מקווה שהיא מקבלת הפעם את הטיפול התרופתי הנכון לה.
הפסיכולוגית שלי משוכנעת שגם השיפור הדרמתי במצב שלה קשור לפרידה.
ואתמול הילדה שלי אמרה שמה שהכי מרגיע אותה זה שכבר נפרדנו. ויש לה יותר חופש בחירה. ואם לא טוב לה במקום אחד תמיד יהיה לה לאן ללכת.
ואפילו הקשר שלה עם האמא השניה שלה משתפר מאד. כמו איזה נס קטן. פתאום זה קרה. מהפך. כניראה שיש גם לכך קשר לפרידה.
ולילדה הקטנה שלי קשה מאד. היא כועסת. היא מבטאת התנגדות להיות בדירה. זה לא מרגיש לה כמו בית. היא לא אוהבת את החדר שלה. ברור לי שזה יקח זמן. פרקנו לה את המשפחה. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה בטח מרגיש לה כמו בגידה.
והיא מסרבת לישון בחדר שלה. היא ישנה איתי. ואני מחבקת אותה. ומנסה לדבר איתה על מה שקשה לה. ומה שהיא מרגישה. והיא אומרת לי. אמא. את זוכרת איך בטיולים קשה לי לישון מחוץ לבית. ככה זה מרגיש לי פה. אני מרגישה שאני כמו בטיול. שאני ישנה מחוץ לבית.
ואני מחבקת אותה. ומבינה. כל כך מבינה. הרי עד לא מזמן גם אני לא יכולתי לשאת שינויים. ואולי חלק מזה עבר אליה ממני.
ואני גם יודעת שהיא תסתגל. וזה יאפשר לה להתמודד עם שינויים גם בעתיד. ויוסיף לה עוד כמה יכולות שלא היו באמתחתה עד כה.
המציאות היא המורה הטוב ביותר. כמה שנאתי את המשפט הזה כשהפסיכולוגית שלי הייתה אומרת לי אותו. וכמה הוא אמיתי ונכון.
בסופשבוע הבא אהיה כאן לבד. אני משערת שזה לא יהיה פשוט. כרגע שקט. אבל ברור לי שגם העצב ותחושת האובדן עוד יגיעו לבקר. ואני מקווה שאוכל לקדם את פניהם בברכה. הם אורחים רצויים בביתי. כל עוד הם לא מגיעים להשתכן כאן לתמיד.
גם לזה אני ממתינה בסקרנות. וגם זה בטח מבשר שמחה גדולה...
למעבר לפוסט הבא - אולי עוד מעט תגיע הקלה
למעבר לפוסט הקודם - אהובה עד אין קץ