אולי עוד מעט תגיע הקלה

תשע בערב. אחד מהערבים החופשיים שלי. הילדות בבית השני שלהן.

לא בטוחה בכלל שאני רוצה לכתוב. אבל יודעת שאולי עדיף שאעשה זאת למרות חוסר הרצון.

יש בי זמזום. המילים נעות בתוכי. מתגבשות לחלקי משפטים לא ברורים ומתפרקות חזרה לגורמים עוד לפני שאני מצליחה להבין את פשרן.

כבר יודעת שאפילו שהרעיונות שעולים בי אינם בהירים, עדיף שאאפשר למילים לצאת החוצה, בכל דרך שהן תיבחרנה. אחרת לא אשן גם הלילה.

מעדיפה לא לעבור לילה נוסף מעוט שינה.

ואולי אם אכתוב, תגיע הקלה. זה עבד בעבר.

ביומיים האחרונים יצא לי לראות את בת הזוג שלי לשעבר מתפרקת בשתי הזדמנויות.

פעם אחת בפגישה ראשונה שעשינו ביחידת הסיוע של בתי המשפט, שנועדה לאפשר לזוגות שנפרדים לישב סכסוכים מתוך הסכמה. אנחנו מראש הגענו לשם מתוך הסכמה. הגענו לשם כדי לקבל עזרה בניסוח חוזה הפרידה בינינו.

עוד לפני שנכנסנו, היא בכתה ללא הפסקה, ופתאום הביטה בי ושאלה אותי ״זה לא פוגש אותך בכלל?״ ואני הייתי באחד מרגעי הניתוק שלי. ולא הרגשתי כלום.

כשניכנסנו היא המשיכה לבכות. ודיברה על הקושי שלה. ופתאום הרגשתי את הכאב מציף אותי. לא כאב על הפרידה או עלי. כאב עליה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך שבורה. כל כך שברירית. כל כך מעורערת. ודאגתי לה. ודאגתי לבנות.

ולאחר אותה פגישה לא ישנתי בלילה. התמלאתי תחושות אשמה.

ולמרות הידיעה שההחלטה על הפרידה הייתה ההחלטה הנכונה. והטובה לשתינו. גם אם היא עדיין לא יכולה להרגיש את זה. לא הצלחתי להרגיע את תחושת האשמה.

אני יזמתי את הפרידה. אני נינוחה כרגע מול זה ואפילו חשה הקלה. והיא סובלת וכואבת ומבועתת. והכל קרה ברגע הכי לא מתאים מבחינתה. והיא לא מבינה למה לא יכולתי לחכות עוד קצת. לפחות עד שהילדה שלנו תתאושש ותצא מהאשפוז. או לפחות עד שהעסק שלה שמתחיל להתרומם יתייצב.

ואני יודעת שלא יכולתי. שהייתי חייבת לעזוב ברגע שעזבתי. שהכל היה כבר בלתי נסבל מבחינתי. שכבר לא יכולתי לשאת את זה.

ותחושת האשמה לא משתכנעת.

ופעם שניה בפגישה השבועית עם העובדת הסוציאלית בבית החולים.

הפעם היינו רק שתינו. בלי הבת הגדולה שלנו. והשיחה נסובה על נסיון לבנות עבורה את השבוע. בצורה מוחשית. כדי שתדע באיזה ימים היא יכולה לעבוד. ואיך חלוקת הזמנים בינינו.

והיא שוב נישברה. הפעם סביב הקושי שלה להתפקס. ולהצליח לבחור בדרך הנכונה כדי לשפר את ההכנסה שלה. ולהבטיח הכנסה קבועה.

באיזשהו רגע היא אמרה מתוך הבכי. ״תגידו לי מה לעשות ואני אעשה את זה״ והלב שלי נשבר.

ויצאתי מהפגישה עם מועקה. ונסעתי לעבודה כשבתוכי תחושה חזקה של עומס.

עומס של הדמעות שלי שרצו לצאת החוצה ונתקעו בדרך.

דמעות שנתקעות ולא יוצאות הן מאד מאד כבדות. הן כמעט צמיגיות. וככל שהן משתהות שם בפנים הן הופכות יותר ויותר צמיגיות. יהיה להן מאד קשה לצאת החוצה במצב הצבירה שלהן כרגע.

ואני מנסה לדבר לעצמי. כמו שלמדתי בטיפול ותירגלתי כבר כל כך הרבה פעמים.

ועולות לי המילים שאמרה לי לא מזמן מורה יקרה שלי ליוגה. מורה נוספת שהתחלתי לאחרונה ללכת אליה לשיעורים.

יקירה. את לא עשית שום דבר נגדה. את עשית משהו בעדך.

ותחושת האשמה לא משתכנעת. וגם הכאב לא.

אז אני מנסה לדבר עם תחושת האשמה.

בואי תגידי את כל מה שאת רוצה להגיד. תטיחי בי בלי לסנן. ובלי לרכך.

והיא מסכימה לשתף פעולה.

״כשאת היית בזמנים קשים, היא הייתה שם בשבילך ותמכה בך. ועכשיו כשהיא בתהליך ומתקשה את נוטשת. מפרקת משפחה שבניתן במשך למעלה משני עשורים.

אולי היה עדיף לה בכלל לא להכיר אותך. תראי איזה שבר כלי היא עכשיו. מאישה מלאה בשמחת חיים שהיא הייתה כשהכרת אותה היא הפכה לצל של עצמה. והרי בגלל שמחת החיים שלה והחיבור שלה לאנשים נמשכת אליה מלכתחילה. היא חיברה אותך לחיים כשאת היית לגמרי מנותקת מעצמך. חיית דרכה. ועכשיו, כשאת במקום הרבה יותר טוב. כשאת כבר לא זקוקה לה. את פשוט זורקת אותה. השתמשת בה, ניצלת אותה. ועכשיו את נוטשת. אמא שלך צדקה כשהיא תמיד אמרה שאת אנוכית. חושבת רק על עצמך״

ואו. כבר כל כך הרבה זמן לא פגשתי את הקולות השיפוטיים האלה בתוכי. אני מקשיבה להם בתשומת לב. הם קיימים שם. התעלמות מהם רק תזיק. ויש לי גם מה לענות. אני יודעת שזה רק חלק מהתמונה. והמציאות כמו תמיד הרבה יותר מורכבת. אבל אני לא רואה טעם בהתנצחות. אני יודעת שזה מגיע מתוך הרבה כאב. ואני יודעת שחשוב לתת לזה ביטוי. ואני גם יודעת שיש חלקים שלמים בתוכי שלא לגמרי מאמינים לכל הדברים האלה.

עוד צפויים ימים קשים. פרידה זה אף פעם לא קל.

אבל לא ירחק היום שיהיה הרבה יותר טוב. גם לה.

מגיע לה להיות בקשר בו היא יכולה להיות נאהבת כמו שהיא רוצה.

מגיע לה להיות מוערכת. כי היא לגמרי ראויה.

מגיע לה שיהיה לה ממש ממש טוב.

וגם לי מגיע.

בנתיים אין הקלה. אולי בהמשך היא תגיע, כשהתגובות האוהבות יתחילו לזרום אלי.

לפעמים הכתיבה בפני עצמה עוזרת.

ולפעמים עושה זאת התמיכה שהיא מייצרת.

למעבר לפוסט הבא - מעבר לפינה מחכה הזדמנות

למעבר לפוסט הקודם - מבשר שמחה גדולה