עברו כמעט שלושה שבועות מאז שכתבתי את הפוסט האחרון. עדיין לא הייתה לי הפסקה כל כך ארוכה.
גם עכשיו אני מרגישה שאני ניגשת לכתיבה בהיסוס. לא כותבת מתוך בעירה פנימית. המילים לא משתוללות בתוכי ומבקשות לצאת.
ובכל זאת כותבת. זקוקה לרגע של חיבור אמיתי לעצמי. וזה כמעט תמיד עובד דרך הכתיבה.
אני מרגישה שאני בעיקר מתנהלת בתקופה האחרונה. עוברת מדבר לדבר. לא עוצרת לנוח. יש המון משימות כשעוזבים בית ומנסים לבנות בית חדש. לגמרי מאפס. זה מאד מתיש. ומרגיש מאד בודד לרגעים.
אולי בגלל זה אני רוב הזמן לא מצליחה לשמוע את הקולות הפנימיים שלי לאחרונה. הם השתתקו. או שאולי הניתוק, חברי משכבר הימים מגיע שוב לבקר בתדירות גבוהה. כי זה כל כך לא פשוט. אפילו שאני יזמתי את הפרידה.
אני יושבת בדירה החדשה שאני עתידה לעבור אליה בקרוב. היא עדיין ריקה בעיקר. אני מחכה למוביל של מזרונים, ולמתקין של כיריים. והקופסאות מאיקיאה נשענות להן על הקיר מאחורי. שומרות על תכולתן חבויה. מחכות לרגע שיגיע תורן להיפתח ולתרום את חלקן לאווירת הבית המתהווה.
הדברים קורים לאיטם. מאמינה שעוד כמה ימים זה כבר יתחיל להראות כמו דירה שאפשר לחיות בה.
זה עדיין לא ירגיש כמו בית. לכך בטח יידרש עוד זמן.
המזגן בסלון עובד, ומשמיע קולות לא מוכרים. הוא נשמע לגמרי אחרת מהמזגן בסלון, בבית שעוד מעט אעזוב.
מבחוץ נשמעים קולות צהלה של ילדים. הם משתוללים וצועקים, כניראה תו״כ משחק. גם הרעש הזה מאד מנוגד לשקט שמופר לרוב רק עם קולות הציפורים בביתי הנוכחי.
ומדי פעם עובר אוטובוס ברחוב.
הכל כל כך שונה מהבית שגרתי בו ב 12 השנים האחרונות והיה שלי.
ללא ספק יידרש זמן הסתגלות.
מעניין כמה פעמים אסע בטעות לבית הקודם, בדרכי הביתה, כשכבר אעבור לכאן סופית.
לרגעים קיימת בי התרגשות. למשל אתמול, כשנסעתי עם חברה יקרה, שהיא מעצבת פנים, ועוזרת לי בעיצוב הבית, לאיקיאה. שמחתי והתרגשתי. והרגעים האלה, הפשוטים, שיכולתי להסתובב איתה ולבחור רהיטים, היו לי כל כך יקרים, וכל כך לא מובנים מאליהם. מצאתי את עצמי ברגע אחד, עוצרת, מתבוננת על הסיטואציה מהצד, ומתמלאת התפעלות מהיכולת שלי לעשות משהו כל כך קליל, ויומיומי, שבכלל לא יכולתי לדמיין את עצמי פעם עושה, עם חברה. ולהנות מכל רגע.
נהניתי כל כך, עד שאפילו יכולתי להשתובב ולקחת את עגלת הרהיטים של איקיאה כשהיא ריקה מרהיטים לסיבוב, כאילו שהיא קורקינט. החלק הילדי שבי התעורר. ורצה לשחק. זה היה רגע קסום. שכל כך ראוי לשים אליו לב.
ובימים האחרונים גם העצב מגיע לבקר אותי. עצב שאפילו מזמין בכי. בכי שמגיע מהמעמקים. בכי שאני ממש מברכת אותו על בואו. בכי עמוק, מהותי, ומרפא.
ואני מאפשרת לעצמי להתמסר אליו לפעמים.
חוץ מברגע ההוא, שפגשתי שכן של אחותי בבנק, שאמר לי, שמעתי שהדברים מורכבים, והסכמתי איתו, ובאותו רגע העצב והבכי היגיעו לבקר. והייתי באמצע הקניון, אז חמקתי משם, תוך נסיון לעצור את שטף הדמעות. וניגבתי כמה דמעות סוררות שהמשיכו לזלוג לי על הלחי.
והילדה הגדולה שלי בסוג של נפילה. הפרידה הזו מאד קשה לה. כניראה בגלל הקשר המורכב שלה עם האמא השניה שלה. לא ברור לה כל כך מה היא תעשה בימים שהיא צריכה ללכת אליה. כרגע היא לא רוצה. היא אפילו מוכנה להישאר במחלקה בסופי שבוע שהיא אמורה להיות איתה. ואני דואגת. ורואה איך בת הזוג שלי (לשעבר?) נישברת מזה. אני מאד מקווה שזה יכריח אותן, ויאפשר לשתיהן, לבנות את הקשר שלהן חזרה ולהתקרב זו לזו.
ובתוך כל העשייה האינסופית הזו. שבמהלכה אני גם מוצאת את עצמי ערה שעות רבות כל לילה. מתעוררת ומתקשה להרדם חזרה. ובאופן כללי אני כל הזמן מותשת. נוצרה לי הזדמנות, בזכות הפסיכולוגית שלי, לפגוש קבוצה של פסיכולוגים שהיא מלמדת, ולהקריא להם קטעים מתוך אוסף ההתכתבויות שהיו ביני לבין הפסיכולוגית שלי לאורך שנות הטיפול הארוכות.
המטרה הייתה להביא דוגמאות מוחשיות לחומר הלימודי, מתוך הטיפול שלי, ולאפשר להם לשאול שאלות. גם אותי, על החוויה שלי כמטופלת, וגם אותה על החוויה שלה כמטפלת.
כשהפסיכולוגית שלי הציעה לי לעשות את זה. הרגשתי חשש עצום לצד המון סקרנות ורצון להענות.
והרי עולה בי כבר זמן מה צורך, למצוא דרך, להשפיע ולהשתמש בכל מה שעברתי בטיפול, כדי לעזור למטפלים להבין יותר לעומק מה מצפה להם כשהם מטפלים במטופלים שחווים דברים דומים.
והינה ניקרתה בדרכי הזדמנות פז.
אז לקראת המפגש חזרתי לקרוא את כל התכתובות כדי לבחור קטעים שכדאי יהיה להקריא במפגש ולשלוח אותם לפסיכולוגית שלי שתבחר מהם. הרגשתי שאני טובעת, כי היה שם כל כך הרבה. פעם עוד הייתי חוזרת לפעמים לקרוא את הדברים. זה היה כשעדיין יכולתי מאד להזדהות עם הרבה מהדברים שכתבתי.
מזמן כבר לא עשיתי את זה.
נדהמתי לקרוא על המקומות שהייתי בהם. לפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני זאת שכתבתי את זה. האישה שניגלתה לי מהדברים הכתובים הייתה כמעט זרה לי. למרות שחלק מהדברים שכתבתי היו לי זכורים, ואפילו יכולתי לדמיין את סיטואציית הכתיבה שלהם. יכולתי ממש להיזכר בעצמי כותבת אותם מתוך סערת נפש. ובכל זאת לא יכולתי להזדהות עם התחושות. יכולתי רק לכאוב את הסבל הנורא שהאישה שכתבה את הדברים חוותה.
יכולתי רק להתפעל מהסבלנות של הפסיכולוגית שלי, ומהיציבות בה היא עמדה אל מול כל ההתהפכויות שלי. שחזרו ונישנו שוב ושוב גם אחרי שהיה נידמה שכבר הרגשתי ביטחון בקשר. ויכולתי להבין כמה זה מהותי שמטפלים יוכלו לראות את העוצמה והכוח שיש לתהליך טיפולי שכזה, דרך חוויה אותנטית של מטופלת ומטפלת שעברו אותו ביחד.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה שאגיע למפגש. והפסיכולוגית שלי הרגיעה אותי שזה בסדר גמור אפילו אם אתחרט ברגע האחרון. אבל היה איזשהו קול עיקש בתוכי שאמר, ברור לך שאת הולכת. לא משנה כמה את חוששת. זה בדיוק מה שרצית. זו הזדמנות מדהימה. והיה לי ברור גם שהפסיכולוגית שלי תשמור עלי.
אז בסוף הלכתי. וזו הייתה חוויה מרגשת ומעצימה. ומפגש שתוכנן לשעה נמשך בסופו של דבר שעתיים. ובסופו של המפגש אמרו לי הרבה מהפסיכלוגים כמה זה היה להם משמעותי וכמה זה תרם להם והבהיר להם דברים. והודו לי שבאתי.
ואני כמובן שמחתי על התרומה שלי. והתרגשתי.
אבל הכי שמחתי על הפשטות והקלות שבה זה זרם. וכמה זה הרגיש לי טבעי לשבת שם לצד הפסיכולוגית שלי, ולספר על הצד שלי בסיפור, ולשמוע על הצד שלה בסיפור. שאת רובו ידעתי, אבל חלק מהדברים היו לי חדשים.
והרגשתי קירבה פשוטה ואנושית אליה, ואל כל הנוכחים בחדר.
הרגשתי אדם שלם ומלא.
לראשונה בחיי הרגשתי ממש בריאה בנפשי. הרגשתי כאחד האדם. לא הרגשתי שונה. לא הרגשתי בהלה. קיר הזכוכית פשוט לא היה שם. ואף אחד ממנגנוני ההגנה לא הרגיש צורך להתעורר.
יכולתי להסתכל לכולם בעיניים. ולדבר. בכנות ובאמיתיות.
וזו הייתה קבוצה לא קטנה של אנשים זרים לי לחלוטין.
וזה הרגיש לי לגמרי טבעי ונכון.
אלה היו רגעים מלאי חסד ואהבה ועוצמה. ואני מוקירה אותם. ומחבקת אותם. ושומרת אותם עמוק בליבי. וכל כך שמחה שיכולתי להבחין בהם. ולא נתתי לזה פשוט לחלוף על פני.
למעבר לפוסט הבא - אהובה עד אין קץ
למעבר לפוסט הקודם - גלגול חיים שני