כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

גלגול חיים שני

אני עוד מעט עוזבת. עוד שבועיים בערך. פחות או יותר. החיים של כל המשפחה הגרעינית שלי כבר לא יראו אותו דבר.

יש בזה כל כך הרבה כאב ועצב. שלעיתים מתחלפים עם תקווה.

חשש שלפעמים מתגבר לחרדה, ולרגעים מתחלף עם סקרנות והתרגשות.


הסכמנו בינינו על חלוקת הימים.

עוד מעט זה יקרה. יהיו לי ימים של שקט. ברורים וידועים מראש.


ובימים האלה אני לא אראה את הילדה הקטנה שלי. אני לא אוכל לתת לה נשיקת לילה טוב. ולכסות אותה. אני לא אוכל להעיר אותה עם ליטוף בבוקר ולראות אותה פוקחת עיניים ומחייכת אלי. אני לא אוכל לחבק אותה.


הדמעות מגיעות מאד בקלות. ואני לוחשת לעצמי. זה באמת מכאיב. ומפחיד. גם עבורה. אולי זה מה שקשה לי יותר מכל.


יש משהו כמעט מנחם בעצב שלי. שמגיע שלם, ורך. הוא לא נוקשה וזוויתי כמו הניתוק. אני מקדמת את פניו בברכה. ומאפשרת לו למלא אותי. זה מרגיש אמיתי. וחי. ונוכח.


אתמול נסענו כולנו ביחד, לארוחת ערב אצל ההורים של בת הזוג שלי. כמנהגנו כמעט כל שישי בערב.

חששתי מהמפגש עם אמא שלה. חששתי מהכעס שלה על הפרידה. כשהגענו הכנתי את הסלט. גם כמנהגי כמעט כל מפגש. ומשהו ברגע הזה. בהבנה שהוא שונה מכל הרגעים שקדמו לו. שהוא נקודת מפנה. ושהדברים כבר לא יהיו כפי שהם היו עד כה. מילא אותי בעצב. והדמעות עלו מתוכי. אבל היו מפויסות.


הפסיכולוגית שלי תמיד אמרה לי שלעצב ולבכי יש איכות מרפאת. אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. וזה אפילו עיצבן אותי. מעניין שהמילה שעלתה בי היא ״עיצבן״ שמכילה את האותיות של עצב, ולא ״הכעיס״.

אני חושבת שאני מתחילה להבין.


את הילדה הגדולה שלי אני אמשיך לבקר במחלקה, בימים שבהם הילדה הקטנה לא תהיה איתי.


הפסיכיאטר שלה אמר לנו שהוא חושב שהיא חווה את החיים במקטעים. והרגשות שהיא חווה במקטע אחד לא ממשיכים איתה למקטע השני. כשהיא ברגע של סערה, היא לא מסוגלת להחזיק בתוכה את הזכרון של תחושת השמחה או השקט שהיא הרגישה רק לפני רגע. אין לה רצף תחושתי.

היא גם מתקשה להבין שהתחושות מהמחלקה ימשיכו ללוות אותה כשהיא תגיע הביתה, והתחושות שהיא מרגישה בבית, וסביב הפרידה ימשיכו ללוות אותה ולהשפיע עליה במחלקה.

אני מתחברת למה שהוא אומר.

היא לא ממש מתחברת לזה.


לטענתה, גם ברגעים של השמחה לכאורה, זו רק שכבה שנמצאת שם למעלה, ומסתירה את הסבל שרוחש לו למטה כל הזמן. ולכן הכל לגמרי חסר טעם. וכל מה שהיא רוצה זה להפסיק את הסבל. אני מנסה להזכיר לעצמי שהיא אומרת את הדברים האלה ברגעים של הנפילה.


הפסיכיאטר שלה חושב שהרגעים האלה של הערעור ממלאים אותה חרדה. ותחושה שהיא קילקלה הכל, וכלום לא יוכל להסתדר שוב.


אולי זה מסביר את השטפון של הדיבור שהיא ניכנסת אליו כשמשהו משתבש בתוכה. היא נכנסת לשטף של הסבר, עם המון מילים, וחייבת להסביר בצורה מדויקת לפרטי פרטים את כל המחשבות שעוברות לה בראש, והן הרבה פעמים אסוציאטיביות. ואסור בשום אופן להתערב לה באמצע, או להשתתף בשיחה. ״להתפרץ לה״ כמו שהיא קוראת לזה.


היא מודעת לזה שהיא עושה את זה. וקשה לה מאד עם זה. והיא פשוט לא מסוגלת להפסיק. רק אחרי שהיא מוציאה את כל המילים החוצה, היא מסוגלת קצת להרגע.


קשה מאד להיות בצד השני של זה, ולהכיל את כל השטף הזה. אחותה לא מסוגלת. היא מאבדת את הסבלנות שלה בשניה. אפשר להבין אותה.

אני לפעמים יכולה. כשאני בעצמי רגועה ומווסתת.

ולפעמים זה פשוט מציף אותי ואני מרגישה שאני טובעת.

והיא מיד שמה לב. וצורחת עלי, ״אם את לא מסוגלת להקשיב לי עד הסוף אז תלכי מפה״

ואני הולכת. בלב הולם. והיא עוברת משטף של מילים לשטף של בכי קולני.


זה הופך את סופי השבוע למאד מורכבים. כי זה קורה המון פעמים במהלכם.

ורק אני יכולה כרגע להיות בזה איתה. לפעמים. והרבה פעמים זה קשה מנשוא.


הפרידה מאד קשה לבת הזוג שלי שתלויה בי כלכלית. זה ממלא אותה חרדה. וזה יצר הרבה כעס ומתח בינינו. היא כל הזמן לחצה שנעשה את הפרידה לאט. שאתן לה זמן להסתגל. שלא אעזוב את הבית ואכנס להוצאות נוספות של שכירת דירה וכל מה שמתלווה לזה.

ואני תיכננתי לממן באופן מלא רק את כל ההוצאות שקשורות לילדות, מרגע שניפרד. ולהפסיק לממן אותה. חשבתי לעצמי. שההורים שלה יעזרו לה. לי לא יהיה שום גב כלכלי בהמשך. ולה יש גב של ההורים שלה.

אבל משהו בזה גרם לי להרגיש אשמה.

ופתאום נפל לי האסימון. זה רק כסף. ולי חשוב לצאת מהבית כמה שיותר מהר ולייצר לי את הבית החדש שלי. מקום של שקט עבורי. אז פשוט אקח הלוואה, או אפדה איזו קרן השתלמות, שיהיה לי כסף להחזיק דירה נוספת במשך שנה, בלי שאגרע דבר מאופן ההתנהלות הכספית ביני לבינה. ותוך שנה כבר נבין מה אנחנו עושות מבחינת חלוקת הרכוש, ואני מקווה שהיא כבר תתיצב מבחינה כלכלית ותרגע.

וההחלטה הזו הכניסה כל כך הרבה שקט. והירגיעה את הסערה. ופתאום זה מרגיש יותר שלם ונכון. גם עבורה וגם עבורי.

וזה פתאום מאפשר לסיים את זה באמת בצורה חברית. ורגועה. וזה מאפשר לי להביא גם את הכאב שלי מולה, ולא להתנתק. כי היא כבר לא מאשימה אותי. ולא מבוהלת כמו שהיא הייתה.


הייתי פעם בהרצאה בקורס פילוסופיה שעשיתי. והמרצה אמר שתוחלת החיים בעולם המערבי גדלה מבערך ארבעים שנה לכפול ואפילו יותר. ואם פעם הקמנו משפחה ומתנו בגיל ארבעים, פתאום עכשיו צריך להחזיק מעמד בתוך מערכת יחסים הרבה יותר זמן. וזה מאד טבעי שלאחר ארבעים שנה פחות או יותר, שבמהלכן אנחנו משתנים ומתפתחים, תהיה לנו הרגשה שסיימנו גלגול חיים אחד, ואנחנו רוצים לצאת לגלגול חיים שני.


ואני לגמרי מרגישה שאני מתחילה לצאת לעבר גלגול החיים השני שלי. ואני שמחה לצאת אליו כשכבר יש לי משפחה וילדות. זה משהו שתמיד יהיה איתי. ועכשיו היגיע הזמן להיוולד מחדש, לקחת איתי את כל מה שצברתי בגלגול הראשון, ולהמשיך לגלגול השני. ומי יודע מה טומן בחובו הגלגול הזה. וזה טבעי כל כך שזה יהיה עצוב. ומפחיד. אני משערת שגם לפני שאנחנו מגיחים בפעם הראשונה לאוויר העולם, אנחנו מאד חוששים מהלא ידוע.

ויחד עם זאת אני יודעת שאני יוצאת לדרך כשבאמתחתי הפעם קיים עושר בלתי נתפס של כלים, ונסיון, ותבונה עמוקה, וחיבור אמיתי לחיים. וחברות שאוהבות אותי ומוכנות לתמוך בי בכל הרגעים המורכבים שאולי מחכים לי שם בדרך. ולחלוק איתי את השמחה בכל הרגעים המופלאים שלבטח מחכים לי שם גם.

44 צפיות