לשמור על סקרנות

נסעתי עם הבנות לסופשבוע יחד עם אחותי ומשפחתה.

סופשבוע אצל אבא שלי.

אני חושבת שלא הייתי אצלו לפחות שנתיים. מזמן הפסקתי לספור.

המקרים הבודדים שהייתי פוגשת אותו, היו בארועים משפחתיים.

אבל לנסוע אליו מיוזמתי. ממש ממש לא.

בת הזוג שלי לשעבר הייתה נוסעת עם הבנות. כדי שהן תוכלנה להמשיך לחוות את המפגשים המשפחתיים.

אני הייתי נישארת בבית. מסתגרת כדרכי. כואבת בלי לדעת לפעמים שזה מה שאני עושה. והרבה מנותקת ומסתגרת.

הפעם החלטתי לנסוע. זה היה מין דחף רגעי כזה שהתעורר כשאחותי סיפרה לי שהם מתכננים לנסוע לסופשבוע. בלי יותר מדי מחשבות. רק חשבתי על זה שהילדות תהיינה אצלי, ואולי זו הזדמנות לבילוי משותף.

היה לי ברור שאני לא מתכוונת לישון אצלו בדירה. זה היה כבר מוגזם. אז שכרתי דירת Airbnb לא רחוק ממנו.

באופן מפתיע לא חוויתי סיוטים בלילות שקדמו לנסיעה.

והיה לי מצב רוח מצוין בבוקר הנסיעה. מצב רוח שהדביק גם את הילדות. והאוירה בדרך הייתה מצוינת.

והגענו לשם. והיה סופשבוע ממש ממש מוצלח.

כבר שכחתי כמה אני אוהבת את הנוף שם. ופתאום הרגשתי ממש ממש קרובה לאמא שלי שקבורה שם. כמו שכבר לא הרגשתי הרבה זמן. הרגשתי את הנוכחות שלה. ואפילו החלפתי איתה כמה מילים בראשי.

משהו שמאד הקפדתי לא לעשות עם אבא שלי במהלך כל הסופ״שׁ.

אבל היה לי כיף לראות את הילדים משחקים ביחד. והאוירה המשפחתית והקרובה עם אחותי הייתה לי מאד נעימה. היה לי כיף לבשל יחד איתה את הארוחות. ובכלל כל ההתנהלות הייתה רגועה וזורמת ונעימה. פתאום הרגשתי שיש לי משפחה. משהו שלא הרגשתי כבר הרבה מאד זמן. והתמלאתי אהבה אליהם.

והיה בי שקט. שקט עמוק ומלטף. שקט שמאפשר נשימה מלאה. שקט, שתמיד משמח אותי מאד כשהוא בא לבקר. הוא אורח רצוי מאד בביתי.

וישנתי לילה שלם.

כבר כל כך הרבה זמן לא ישנתי לילה שלם.

ואפילו שהיה לי סיוט בלילה שעורר תחושה חזקה מאד של פחד, ושל חוסר אונים כיוון שלא הצלחתי לשמור על הילדות בחלום. אפילו זה לא הצליח לקלקל את התחושה החזקה של השקט.

התעוררתי מהסיוט. וניסיתי להקשיב לתחושה בתוכי. והייתי בה. והבנתי אותה. ופשוט נתתי לה להתפוגג.

בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, היא החמיאה לי על האופן שבו אני מוכנה לפגוש את הכאב. ואת מכלול הרגשות בתקופה הזו. על כך שאני לא בורחת. ולא מנסה להעסיק את עצמי בלי הפסקה רק כדי לא להרגיש.

ואמרתי לה משהו כמו, ״כן, אני רק קשובה למה שאני מרגישה. זה הכל״

והיא ענתה לי ״זה הכל, זה כל כך לא טריוויאלי. אם רק מסתכלים על מה שכתבת כשהתחלת לכתוב את הבלוג. איך הגעת בכלל לטיפול. שלא ידעת להתחבר למה שהילדה שלך מרגישה כי לא היה לך מושג מה את מרגישה״ והוסיפה. ״רק טיפסת על האוורסט וירדת מהצד השני, ממש פשוט״

ובאמת איזה פער עצום בין איפה שהייתי לפני תשע שנים להיום.

היום אני יכולה להגיד שאני פשוט קשובה למה שאני מרגישה. וזה באמת מרגיש לי פשוט. משהו שהיה בלתי אפשרי ולא נתפס מבחינתי רק לפני כמה שנים. זה באמת לא יאומן.

ולחשוב על זה מדי פעם. ולסמן את זה. נותן כל כך הרבה כוח. ותחושה שהכל אפשרי.

ועלו בי זכרונות מהתקופות הקדומות יותר בהן הייתי מגיעה לשם עם בת הזוג שלי. זכרונות מתחושת הביחד. מהתחושה שיש מישהי לצידי שתומכת בי. וזה עורר בי צער. כי כבר כמה שנים שלא הרגשתי את התחושה הזו אפילו בתוך הקשר.

ועלתה בי תהיה האם אי פעם ארגיש אותה שוב. תהיה סקרנית. שלא עוררה עצב או כאב.

ביום חמישי, בתום יום העבודה, נסעתי לחוף הים. וישבתי והתבוננתי בשקיעה. החום כבר התפוגג. ונשבה לה רוח נעימה שליטפה ומוססה את כל תחושות היום. והתמלאתי בשקט המוכר.

ונזכרתי איך לפני שנים רבות, אותו המראה של הים, והשקיעה, והמגע של הרוח, היו מעוררים בי תחושה כל כך חזקה של כמיהה, ובדידות, וכאב בלתי נסבל. מין נזקקות לקשר סימביוטי שיציל אותי מעצמי.

ופתאום עכשיו, הזכרון הזה כל כך לא שייך אלי.

כרגע טוב לי. לבד. עם השקט שמאפשר לי לפגוש את עצמי מחדש. ולהתבונן ברכות במה שמתגלה בפני.

מאד השתניתי. ועדיין לא הייתה לי השהות באמת לפגוש את עצמי החדשה. על שלל התחושות והמחשבות. במפגש עם העולם. כי לא באמת היה לי הרבה זמן פנוי להיות עם עצמי לבד. בלי רעשי רקע.

ויש לי עדיין הרבה מה ללמוד. בעיקר על יצירת קשר. קשר חברי. לאו דווקא רומנטי.

כי בעבר, רק קשר סימביוטי לחלוטין היה נחשב קשר מבחינתי. ולקח לי זמן רב להסכים לוותר על זה.

ניסיתי לתאר לפסיכולוגית שלי את מה שאני חווה בכל הקשור ליצירת קשר.

מבחינתי יש אוסף של חוקים. שקשורים לאיך יוצרים קשר. ומהו הגבול. ומה אפשר או אי אפשר לעשות בתוך קשר כדי לא לחדור את הגבול של מי שמולי.

ומתי צריך להשהות שיתוף של מחשבות לגבי הקשר. ואיך לא לביים את מי שמולי. וכמה ספונטניות לאפשר. לעומת להגיד בדיוק למה אני זקוקה. ועוד ועוד ועוד.

וזה מאד מסובך עבורי להחזיק בראש את כל החוקים האלה. ולהתנהל לפיהם.

וכל פעם נידמה לי שלמדתי כבר הכל. ואז מתגלה לי חוק חדש. או איזשהו חידוד ודיוק של חוק קיים.

ואז זה מרגיש לי לפעמים חסר סיכוי. איך אצליח להטמיע את כל החוקים האלה עד שיהפכו למשהו אינטואיטיבי עבורי. ולייצר קשר באופן הנכון. כשזה משהו שאני לומדת רק עכשיו. בגילי המופלג. בניגוד לאנשים אחרים שהטמיעו את זה מגיל צעיר, ויכולים להתנהל באופן ספונטני כי זה טבוע בתוכם.

הפסיכולוגית שלי הבטיחה לי שלרוב האנשים יצירת קשר זה דבר מורכב. לא רק עבורי.

אני לא יודעת אם זה מנחם אותי. אבל החלטתי לא להתייאש בנתיים. כניראה שעוד אטעה פעמים רבות. ואתקן. היום אני כבר יודעת שאפשר לתקן. ועם הזמן אולי אלמד. ואצליח ליצור קשר יציב ובטוח וחברי וקרוב ומשמח ומספק. אפילו שהוא לא יהיה זמין כל הזמן. או לא יהיה בדיוק כזה בכל רגע ורגע.

אז אני לא יודעת מה יזמן לי העתיד. ואני מוכנה לשמור על סקרנות. לפחות ברגעים שקטים כמו עכשיו. מי יודע. אולי אצליח להפתיע אפילו את עצמי.

למעבר לפוסט הבא - מלקטת רגעים של אושר

למעבר לפוסט הקודם - מעבר לפינה מחכה הזדמנות