כמעט שלוש לפנות בוקר. אני ערה כבר למעלה משעה. שוב ערה. כבר כמה לילות ברציפות. קושי בשינה בלילה הוא אחד מסימני הנפש למצוקה. אני יכולה לנסות לחסום את הפחד והכאב במהלך היום, אבל אז הם יגיעו בלילה. אי אפשר באמת להתעלם מהם.
חברה ששיתפתי אותה שאני מתעוררת בלילות בבהלה, שאלה אותי ״מה מפחיד?״. זה היה במהלך התרגול בשיעור היוגה האחרון. ועלה לי המשפט ״אני נישארת לגמרי לבד״ ופתאום הדמעות הציפו אותי. ולא הצלחתי לעצור אותן.
זה לא מצב רגיל עבורי, שהדמעות מציפות אותי ללא שליטה. בד״כ אני מתאמצת לאפשר להן להמשיך לזרום. אני מנסה להישאר מחוברת זמן רב ככל האפשר לפני שהניתוק יגיע. הפעם לא יכולתי לעצור אותן. וזה הבהיל אותי.
בדיוק קיבלנו הנחיות לתרגיל בזוגות, והדמעות זלגו להן ללא שליטה. והחברה שאלה אותי. את רוצה לצאת קצת החוצה ולאפשר לזה לצאת ולהיות בזה?
ואני חששתי להתפרק.
אז החלטתי שעדיף לי למצוא חזרה את הקרקע. עדיף לי לתרגל יוגה. שתיתי קצת מים. נשמתי כמה נשימות. וחזרתי לתרגל.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו. כל כך הרבה מוטל על הכתפיים שלי. וזה מרגיש כאילו שיש לי שם, עמוק בתוכי, קופסא קטנה מלאה ברגשות קשים.
כרגע, הם דחוסים שם בתוך הקופסא. מכווצים. תופסים מעט מקום, ניתנים לשליטה.
אבל אם אפתח את המכסה של הקופסא, אם אאפשר להם לצאת, הם יגדלו לממדים האמיתיים שלהם, ויתפסו כל כך הרבה נפח, שאין סיכוי שאצליח לכווץ אותם, ולדחוף אותם חזרה לקופסא ולסגור את המכסה.
ואז אני עלולה להתפרק לגורמים.
התרגול באותו יום איפשר לי למצוא חזרה את המשאבים שלי. ויצאתי מהשיעור בתחושה של כוח. ובהרגשה שאני לא לבד.
וכשסיפרתי לפסיכולוגית שלי על זה, אמרתי לה שויסתתי את עצמי. והיא אמרה לי. זה לא בדיוק לווסת. זה יותר לחסום את הרגשות. ואני ידעתי שהיא צודקת. היה לי קשה לשמוע את זה. אבל ידעתי שהיא צודקת. השעות הרבות שאני ערה בלילות האחרונים מספרות לי שהיא צודקת.
ויחד עם זאת אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.
אמרתי לפסיכולוגית שלי, לא משנה כמה אנשים יש סביבי, שאכפת להם, בסופו של דבר אני צריכה להתמודד עם הדברים לגמרי לבד. אף אחד לא יכול באמת לשאת איתי בנטל. ובכיתי קצת.
והיא אמרה לי, בקול רך וחם ״זה מאד משנה״. וידעתי שהיא צודקת.
אני עדיין זוכרת איך זה הרגיש כשבאמת באמת הרגשתי לבד. ושאין אף אחד בעולם שרואה. או יודע מה אני מרגישה. או מסוגל להבין.
ואני יודעת איך זה מרגיש עכשיו.
לא משנה כמה בסופו של דבר אני נמצאת במציאות היומיומית לבד, יש את אלה שמחזיקות אותי בלב שלהן, שחושבות עלי, שדואגות לי, שרוצות בטובתי, שרואות את הכאב, שרוצות לחבק אותי. וזה עושה את כל ההבדל.
ההבדל בין רצון למות, לרצון לחיות.
זה כל כך כואב לחשוב על כל הדרך הארוכה שעשיתי בחיי כדי להגיע לנקודת הזמן הזו. ובמקום לנוח רגע, ולקטוף את הפירות, פתאום הכל מתפרק.
לפרק זוגיות ארוכת שנים. לעזוב את הבית שבניתי ולחזור לגור בשכירות. שוב לחפש דירה. שוב בעלי דירה. לא בישוב שאני גרה בו כבר שנים ואוהבת. אלא חזרה בעיר. והילדות. לפרק להן את היציבות בחיים שלהן. נדודים מבית לבית.
מצאתי בית שאני רוצה לשכור. אבל הוא לא לגמרי מדויק לי. שום דבר לא יוכל להיות לגמרי מדויק לי, כי זה לא הבית שלי. זה לא המקום שאני חוזרת אליו כל יום כבר למעלה מעשור.
לעזוב את החתולים, והצבים, והכלבה שלי שלא תוכל להצטרף אלי.
לעזוב את השגרה היומיומית המוכרת.
אני יודעת. אפשר גם להסתכל קדימה, ולהגיד, שאני פותחת דלת לעבר עתיד טוב יותר. הכל תלוי בנקודת המבט. ובגישה. אפשר לאמץ גישה סקרנית. מחוברת לחיים. שמייצרת שמחה.
אבל חשוב כל כך גם לכאוב את האובדן. האובדן של החלום. חלום על זוגיות מתמשכת. ויציבות. ושקט ללא טלטלות. עוד חלום שאבד.
זה שלב כל כך חשוב.
כי יש פה אובדן. ויש פה כל כך הרבה כאב ושבר. כל כך רציתי שזה יהיה אחרת. כל כך רציתי לנוח רגע מהדרך הארוכה שעשיתי בשנים האחרונות, ופשוט להנות ממה שיש. זה מרגיש כל כך לא הוגן, שדווקא עכשיו אני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה חזיתות.
אתמול סיפרתי לילדה הגדולה שלי. הקטנה כבר יודעת. והיא נסעה עם בת הזוג שלי לסופשבוע. נשארתי לבד עם הגדולה. וסיפרתי לה. היא ברחה לחדר והסתגרה. במשך שעות. סרבה לכל הצעה שלי. דרשה ממני לעזוב אותה בשקט. לאחר כמה שעות היא חזרה לסלון. ראינו טלוויזיה בשקט. והכנתי ארוחת ערב שהיא אוהבת. ואכלנו ביחד בשקט. וחיכיתי. ואז התחילה ההתדרדרות. התפרצות. צרחות. בכי. כעס. השתוללות. אין סיכוי שיעזרו לה במחלקה. היא תסבול כל החיים שלה. החיים שלה דפוקים. היא כל כך רוצה למות. ואפילו שהיא לא יודעת מה בדיוק יהיה אחרי שהיא תמות. זה עדיף על הסבל שהיא חווה עכשיו. ואז היגיע החלק שחיכיתי לו. ״כשהייתי קטנה הבטחתן לי שתמיד תהיו ביחד, אתן שקרניות. כולם שקרנים. גם במחלקה כולם שקרנים.״ וזה המשיך והמשיך. והיא לא איפשרה לי להשחיל מילה. וכשרציתי להתיישב לידה ולחבק אותה היא צרחה עלי ״שלא תעיזי לחבק אותי, אני לא רוצה את החיבוק המסריח שלך, ואני גם לא רוצה לשמוע יותר את הקול המגעיל שלך״
לאורך כל ההשתוללות ניסיתי להרגיע. ניסיתי להכיל. אמרתי שאני מבינה שהיא כועסת. ושזה נורא מכאיב. וראיתי שזה רק מתדרדר ומתדרדר. בסוף לא יכולתי יותר, הדיבור על הדברים רק הסעיר אותה יותר ויותר, כמו שקורה לפעמים. זה לא סיפק הקלה. אז אמרתי לה את זה. והיא צרחה. אם את לא יכולה לשמוע אז תלכי מפה. והלכתי לחדר שלי. מתוך ידיעה שהיא צריכה זמן להרגע. והנוכחות שלי לא עוזרת לה באותו רגע.
ידעתי שזה יקרה. ובכל זאת קשה מאד לחזות בזה. כניראה שתהיה התדרדרות לפני שיגיע שיפור.
אז אולי רק אחרי שאאפשר לעצמי לכאוב את האובדן עד תום, אוכל באמת לסגור מאחורי את הדלת הזו, לסגור בלי לנעול. כי הרי ברור שהיא עוד תיפתח מפעם לפעם. אבל לסגור מספיק כדי לאפשר לעצמי לפתוח דלת חדשה. בסקרנות. מלווה בחשש. חשש טבעי מהלא ידוע. וסקרנות לגבי האפשרויות החדשות שמחכות לי שם.
ואני עדיין לא שם.
עוד רגע של אי בהירות. אני כבר יודעת מה עושים ברגעים כאלה. מחכים קצת. עד שיתבהר.
אולי הבית שמצאתי הוא לא הבית הנכון. אולי אני צריכה לחכות עוד רגע. ואולי זה סתם הפחד מזה שהדברים הופכים להיות מציאותיים. קשה לדעת. אבל אפשר לחכות עוד רגע. לנשום. שום דבר לא יקרה אם אאפשר לעצמי עוד רגע להיות בזה. עד הסוף.
ואם אפספס את הבית הזה, יגיע בית אחר. שום דבר הוא לא הרה גורל.
הדברים יקרו. כך או אחרת. ואני אמצא את הדרך הנכונה לי. ואתמוך בילדות. כשהן תהיינה באובדן שלהן. אני סומכת על הכוחות שאני כבר יודעת שיש לי.
ובנתיים אבכה קצת. אתן לדמעות לצאת. בשקט. בידיעה שזה לא יפרק אותי. כי כשזה יהיה כבר יותר מדי עבורי, המנגנונים המוכרים והידועים ייכנסו לפעולה ויגנו עלי. עד הפעם הבאה.
ואולי אם אבכה כל פעם קצת. משהו בכל זאת ישתחרר. ויהיה קל יותר.
למעבר לפוסט הבא - גלגול חיים שני
למעבר לפוסט הקודם - רגע של אי בהירות