אני בבית. לבד. שבת אחר הצהריים. הילדה הגדולה שלי במחלקה. והילדה הקטנה שלי נסעה עם האמא השניה שלה לסבתא. לחזור איתה קצת על חשבון. לא הייתי מסוגלת לעשות גם את זה. לפעמים צריך לחלק תחומי אחריות. זה יותר מדי כשהכל עלי.
וזה די מרגיש לי שהכל עלי בתקופה האחרונה.
הילדה הגדולה שלנו מסרבת לפגוש את בת הזוג שלי. אמא שלה.
אז זה גורם לזה שרק אני מבקרת אותה במחלקה.
היא אפילו מעדיפה שלא יבקרו אותה בכלל יומיים בשבוע, כי אני לא יכולה להגיע בכל ימי השבוע.
והיא מתקשה להיות עם בת הזוג שלי בבית. הן יותר מדי דומות. מפעילות אחת אצל השניה טריגרים.
וזה הופך את סופי השבוע לבלתי נסבלים. אני חוששת להשאיר את הילדה שלי לבד עם בת הזוג שלי. אני יודעת שזה מאד מהר יתדרדר. ואני יודעת שיהיה קשה מאד להחזיר אותה למחלקה לאחר התדרדרות שכזו.
ובת הזוג שלי נישברת מזה. היא מתגעגעת לילדה שלה. ויחד עם זאת היא מסרבת להכיר בזה שגם לה יש חלק בזה. היא מטילה את כל האחריות למשברים על הילדה שלי. ועלי.
אז אני מתקשה לקחת לעצמי הפוגות. המחיר כבד מדי.
השבתות האחרונות בהן לקחתי הפוגה נגמרו בכי רע. השקט שנכנס ותחושת הרווחה, התחלפו כהרף עין במועקה. כשחזרתי הביתה והייתי צריכה להתמודד עם הסערה שחיכתה כאן.
והיום גם רציתי הפוגה. הייתי ממש זקוקה לזה. הרגשתי השבוע שאני מתחילה להיפרם בקצוות. שאפילו העבודה שהייתה עוגן עבורי בעבר, ואיפשרה לי להתנתק קצת מהמציאות, לא הצליחה ממש לאפשר לי את זה השבוע. מצאתי את עצמי פעמים רבות במשך היום פשוט בוהה בחלל. והעצב, והמועקה חזרו והציפו אותי פעמים רבות במשך היום.
באופן מפתיע לא נבהלתי מזה. רק הבנתי שכדאי שאקח הפוגה.
החופש הארוך השבוע לא תרם למצב. הילדה שלי הייתה בבית שעות רבות יותר מבכל שבוע. אפשרויות הקונפליקטים גדלו. המתח התגבר. והמשברים לא איחרו לבוא. וזאת למרות שבת הזוג שלי כמעט לא הייתה כאן. היא בילתה את רוב זמנה מחוץ לבית.
המשברים קורים גם איתי. זה לא קל להכיל את הילדה שלי. ההתפרצויות שלה קורות במפתיע, מדברים שנדמים לי ממש שוליים. היא פשוט לא מסוגלת לשאת שום תסכול. זה מפרק אותה. ואם במחלקה היא כבר מצליחה לווסת את עצמה לרוב. בבית, עדיין, ההתפרצויות שלה מגיעות לממדים שקשה לשאת. קשה גם לה לשאת. היא מיד אומרת שהיא לא רוצה לחיות יותר. כביטוי לסבל העצום שהיא חווה.
ואני לפעמים מאבדת את הכוח. והיא מרגישה את זה. ואז היא מרגישה לבד. והיא מתפרקת. ובוכה. וכועסת. והודפת. ועדיין זקוקה שאצליח להכיל את כל המהומה, ואושיט לה עזרה. ואנחם אותה.
זה מאד קשה כשהכל עלי.
ולפעמים אני מצליחה לווסת את עצמי. ולאסוף כוחות.
ולפעמים לא.
יחד עם זה שהלב שלי נישבר עבורה. וגם עבורי.
ויחד עם זה שאני גם מתמלאת כעס על כל המצב הבלתי נסבל הזה.
אז הייתי זקוקה היום להפוגה.
וכשהחזרתי אתמול את הילדה שלי לישון במחלקה, סיפרתי לה שני מתכננת לקחת למחרת כמה שעות לעצמי.
והילדה שלי בחרה להישאר במחלקה. היא העדיפה להישאר במחלקה ולא לבוא הביתה.
ואז היא שאלה אותי. אז אף אחד לא יבוא מחר? אהיה פה לבד כל היום? ולא עמדתי בזה.
החלטתי שאבוא בבוקר, אקח אותה איתי לים, נבלה כמה שעות ביחד, נאכל צהריים. ואז אחזיר אותה למחלקה ואקח את אחר הצהריים לעצמי.
וקול קטן לחש בתוכי. את זקוקה להפוגה. את ראויה להפוגה. זה גם לטובת הילדה שלך. חשוב שתדאגי לצרכים שלך.
והשתקתי אותו.
זו בטח גם תהיה הפוגה, אמרתי לעצמי.
אז לקחתי אותה הבוקר. הגעתי בנחישות שהיום הזה יהיה מוצלח לשתינו. הכנתי לה טוסט שהיא אוהבת וכוס קפה. ויצאנו לדרך בשמחה.
ולא נדרש הרבה זמן עד שמשהו הכעיס אותה. והיא התהפכה. כבר בדרך לחוף הים. והמועקה התחילה להזדחל לתוכי. לאחר כמה דקות זה הסתדר. ונשמתי לרווחה. אבל מהר מאד זה שוב קרה. ושוב נרגע.
והקול בתוכי צרח. את צריכה הפוגה. זו לא הפוגה.
והשתקתי אותו.
והגענו לים. והקמנו את אוהל הצל שלנו. ופרשנו בד על החול. ופתחנו שני כיסאות. ולים היה צבע כחול עמוק. והוא היה יחסית שקט. והייתה רוח נעימה. והילדה שלי שכל כך אוהבת כלבים התחילה לשחק עם כלבים שהיו שם בחוף.
ואני נרגעתי. ואיפשרתי לנשימה עמוקה להיכנס.
וחוויתי כמה רגעים של חסד.
ואז היא שוב התהפכה. ושוב נירגעה. וחוזר חלילה.
והבנתי את המלכוד שהייתי בו. מצד אחד קיוויתי נורא שאצליח לנוח, ולהתמלא בכוחות, והיה לי קשה להבין ולקבל שבעצם הבחירה שעשיתי ויתרתי על זה. ומצד שני רציתי שגם הילדה שלי תתמלא בכוחות. לקחתי אחריות על התחושה שלה. מה שאני כבר יודעת שלא נכון לעשות.
אז עשינו את כל מה שתכננו. וחווינו גם כמה רגעים של קרבה ועונג וחסד. לצד הרבה רגעים של כעס ותוקפנות והדיפה ומועקה. מין יום כזה של גם וגם.
ובסופו של דבר, הילדה שלי ביקשה בכל זאת לחזור הביתה. היא לא רצתה לחזור למחלקה. וטענה שהיא אפילו תסכים שבת הזוג שלי תחזיר אותה למחלקה. והציבה מיליון תנאים לאיך זה יוכל לעבוד. ואני הבנתי שזה לא ילך. שזה יוביל לזה שגם שעות אחר הצהריים שלי תילקחנה. כי יהיה משבר. ואני אאלץ בסוף להחזיר אותה למחלקה.
אז אמרתי לה שזה לא יעבוד. ושצריך לפעול לפי התכנית המקורית. והחזרתי אותה למחלקה. כבויה. ועצובה.
וכשהצוות שאל אותה איך היה? היא אמרה. גרוע. זה כמובן צבע לה את כל היום. וכל רגעי החסד נעלמו כלא היו.
והקול הקטן בתוכי לחש. זה היה שווה את זה?
והשתקתי אותו.
וחזרתי הביתה. ועכשיו אני כאן. לא מסוגלת לעשות כלום.
לפעמים טוב לי להיות לבד בבית. אני מתמלאת שקט. ושמחה פשוטה.
היום זה לא המצב. היום זה המצב של ההסתגרות. וההצטמצמות לנקודה. התרחקות מהחיים. ומועקה.
ואני אומרת לעצמי. ברכות. זה טבעי שתרגישי ככה אחרי יום שכזה. זה טבעי שתהיי נטולת אנרגיות ועצובה. זה כל כך לא פשוט להיות בסיטואציה הזו.
ואני מוסיפה. זה רגע. זה יעבור.
מחר מתחיל שבוע חדש. הריתמוס יעשה את שלו. והזרימה תחזור.
ואני ניזכרת, אולי קצת באיחור, במה שהפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה. את לא חייבת לחכות עד שזה יהיה בלתי נסבל ואז להציב את הגבול. את יכולה להציב אותו קודם.
זה ממש לא פשוט בתוך המצבים האלה, בזמן אמת לעשות את הבחירות המדויקות והנכונות.
וגם עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא לגמרי משוכנעת שהייתי צריכה לבחור אחרת. אני באמת לא יודעת.
הכתיבה לא לגמרי הועילה הפעם. אולי בהמשך. אולי כשאתחיל לקבל תגובות אוהבות ומנחמות ואזכר שאני לא באמת לבד. ואפתח חזרה אל העולם. ואזמין אותו להיכנס.
למעבר לפוסט הבא - לבכות כל פעם קצת
למעבר לפוסט הקודם - לאחר הפסקה