חיפוש
  • Ahimsa

לאחר הפסקה

הרבה זמן לא כתבתי. זו הייתה הפסקה ארוכה מתמיד. לא הייתי מסוגלת לכתוב.


אני חושבת שההתנגדות לכתוב התחילה כשהייתי שבוע שעבר אצל הילדה שלי. והיא קיבלה הודעה מידידה של ידיד קרוב שלה. אותה ידידה שמעה על האשפוז שלה, וכיוון שהיא עברה בעצמה אשפוז, רצתה מאד לעזור לילדה שלי. והילדה שלי התחרפנה. היא הרגישה שהפרטיות שלה הופרה כשהידיד שלה בחר לספר על מצבה למישהי שהיא לא ממש מכירה, ואף לתת לה את מספר הטלפון שלה. בלי לשאול אותה. והיא התקשרה לאותו ידיד, ובכעס מרוסן וכואב ניסתה להסביר לו כיצד היא מרגישה. וכמה היא פגועה. וכועסת. הייתי גאה בה על האופן בו היא יכלה לבטא את מה שהיא מרגישה. ולהציב גבול.


ויצאתי ממנה בלב כבד. והרגשתי איך החרדה הולכת וגדלה בתוכי. אני כותבת בלוג. ובבלוג אני משתפת לפעמים לפרטי פרטים במה שהילדה שלי עוברת. אילו היא ידעה על כך, מה היא הייתה מרגישה? בעיני רוחי התנהלה איזו שיחה דימיונית ביני לבינה על הנושא. וזו הייתה שיחה נוראית. ולא יכולתי לשאת את המועקה שגדלה בתוכי. אמנם הבלוג שאני כותבת הוא אנונימי. ובכל זאת קוראות אותו גם חברות קרובות. חלקן מכירות את הילדה שלי היטיב. ואף מעורבות בחייה. מה יקרה אם הילדה שלי תגלה בטעות שאני כותבת את הבלוג הזה. ושחייה נחשפים שם.


לא יכולתי לכתוב יותר. היה בי דחף עז למחוק את כל הפוסטים שכתבתי עליה.

והצלחתי לעצור את עצמי.


לאחר שיחה עם חברה יקרה, ועם הפסיכולוגית שלי, הבנתי שהבלוג הזה חשוב מדי בשביל לגדוע אותו. הוא כלי ריפוי עבורי. הוא כמו סוג של קבוצת תמיכה. אין סיבה שהילדה שלי תדע עליו אי פעם. אני רק צריכה לוודא שכל מי שקוראת אותו ואני לא אנונימית עבורה, תבין את החשיבות העצומה בשמירה על האנונימיות שלי. אז לצד בקשה מעומק ליבי שתשמרו עלי. גם החלפתי את הכתובת של הבלוג. כך שאם אי פעם שלחתי אותה בלי מחשבה יתרה לאנשים קרובים, שאולי עדיף שלא יקראו את הבלוג, הכתובות הישנות כבר לא תהיינה פעילות. ומעתה והלאה אקפיד לשלוח רק לאנשים שאדע שישמרו עלי. וכמובן אשמח על כל קוראת נוספת שלא מכירה אותי.


אז חזרתי לכתוב.

זה מוזר אחרי הפסקה.

כל כך הרבה דברים קרו בחיים שלי.


החלטנו להיפרד. ליתר דיוק, בת הזוג שלי השלימה עם הרצון שלי להיפרד. עדיין לא סיפרנו לילדות. מקווה שזה יקרה בקרוב, ואוכל לעזוב את הבית. זקוקה למקום שקט משלי בו אוכל לנשום.

הצבתי גבול ברור וחד משמעי.


העו״ס שמלווה אותנו מטעם בית החולים אמרה לי שאני תמיד מציבה את הגבול מאוחר מדי. כשהמצב כבר בלתי נסבל. ואז אין דרך חזרה.

ושעבור בת הזוג שלי, כל הצבת גבול היא תמיד מוקדמת מדי, והתגובה שלה לכך מאד סוערת. והיא נילחמת בגבול בכל כוחה.


הפסיכולוגית שלי אומרת שגם ככה קשה לי להציב גבול, והקושי שלי להציב גבול מתעצם אל מול הסערה שמצפה לי כשאני מנסה להציב גבול מול בת הזוג שלי, מה שגרם לי עם השנים להציב את הגבול תמיד מאוחר מאד. או להימנע מההצבה שלו בכלל.


בת הזוג שלי מנסה עדיין לדבר איתי על דברים שקורים בחייה, ועל הקשיים שלה עם הבת שלנו, ואני אומרת לה, אני לא מסוגלת לדבר איתך. בואי נדבר על זה עם תווך, במפגש עם העו״ס. אני פשוט לא מסוגלת לנהל איתה את השיחות האלה. כשחילוקי הדעות בינינו כל כך גדולים. והיא אומרת לי. לא ייתכן שנדבר רק פעם בשבוע. את תהיי חייבת לדבר איתי.


כשסיפרתי את זה לפסיכולוגית שלי, היא אמרה לי. ״את לא חייבת לחכות עד שלא תהיי מסוגלת לדבר איתה, את יכולה לעצור שלב אחד קודם, את יכולה להגיד לה מוקדם יותר שאת לא רוצה לדבר איתה״ באותו רגע שסיפרתי לה, רציתי להראות לה הודעה שבת הזוג שלי כתבה לי, ולא הייתי בקשב ממשי לדברים שהיא אמרה. חיפשתי את ההודעה בטלפון.

והיא חזרה על מה שהיא אמרה. הרמתי את המבט מהטלפון וראיתי את המבט הרציני שלה. ״את מבינה מה אני אומרת לך? את יכולה להציב את הגבול הרבה יותר מוקדם, את לא חייבת לחכות שזה יהיה בלתי נסבל״ היא אמרה את הדברים. הבנתי שהם חשובים. הבנתי שכדאי שאקשיב. אבל המילים שלה כמו ניתקלו בקיר, וזלגו אל הריצפה. הם לא ניכנסו פנימה.


גבולות זה דבר מאד מורכב. אני עובדת על זה. כל הזמן. זו עבודה מתמדת ללמוד להציב גבול. זה דורש קשב פנימי. זה דורש להבין מתי הגבול שלי נפרץ. זה מחייב להאמין שזה מוצדק וראוי להציב את הגבול. ואז זה דורש להציב את הגבול ולהתמודד עם התגובה של הצד השני. שיכולה להיות סוערת מאד. ואף תוקפנית.


וממני זה בעיקר דורש להפסיק להחזיק מעמד. לא לשאת את מה שכואב ולא מתאים, רק כי אני יודעת לווסת את עצמי ולשאת את זה. להבין. סוף סוף להבין. שאני לא צריכה לשאת את מה שכואב. מותר לי להגיד שזה לא מתאים לי. מותר לי לעצור את זה מוקדם. גם במחיר של פגיעה כלשהי בצד השני. פריצת הגבול שלי היא לא הכרח המציאות.


ולצד הפרידה וכל המורכבות שכרוכה בזה. קיימות הטלטלות הבלתי פוסקות עם הילדה שלי. שעושה דרך מדהימה. ומצבה משתפר כל הזמן. מה שהופך את הטלטלות והנפילות לעוד יותר קשות ומייאשות. בטח עבורה. וגם עבורי. ובכל זאת כל כך חשוב להתבונן בדרך. ובהתקדמות המתמדת. בשבת היא תהיה מאושפזת חצי שנה. קשה לתפוס את אורך הזמן הזה. חצי שנה מהחיים של הילדה שלי היא בילתה בתוך מחלקה פסיכיאטרית. זה לבטח ישאיר חותם. חותם קשה. לצד התהליכים המדהימים שהיא עוברת שם.


יש בי תקווה שהפרידה דווקא תקל על הילדה שלי, שכל כך רגישה וקולטת את כל המתחים שיש ביני לבין בת הזוג שלי. וזה מאד בולט שהרבה מהנפילות שלה קשורות לרגעי המתח. אבל אי אפשר לדעת. יכול להיות שזה יצור טלטלה קשה מאד, ונסיגה. ואצטרך להיות בזה. ולהבין שזו הדרך. ולא יכולתי לבחור אחרת. בסופו של דבר הדאגה לצרכים שלי, חשובה גם עבורה.


לפעמים צריך לעשות החלטות קשות בחיים. ולהתמודד עם התוצאות. לפעמים צריך לעבור דרך ארוכה בחושך לפני שמתגלה האור. אבל זו הדרך אל עצמי. עצמי האמיתית. אולי כל התהליך הזה גרם לי להיוולד מחדש, ועכשיו אני צריכה לבחור מחדש באיזו דרך ארצה ללכת. וזה משפיע על הכל. על הבית. ועל הזוגיות. ואולי על הקריירה. מה שחשוב זה לדעת שאני ראויה לבצע את הבחירות האלה. ולחיות את החיים עם אמת פנימית חדשה. פתוחה וסקרנית לראות מה ילד יום.





43 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa