כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

אי ודאות

עודכן ב: 27 אפר 2019

אתמול חגגנו את החג השני במסיבת יומולדת 18 לבת הקטנה של אחי.

גם אבא שלי היה שם.

לא ראיתי אותו כבר חודשים ארוכים.

לפני כמה חודשים, המצב שלו התדרדר. הכליות שלו הפסיקו לתפקד. ואני ישר חשבתי לעצמי כששמעתי על זה לראשונה ״מוסר כליות״, מגיע לו. הקארמה שלו השיגה אותו.

הוא היה מאושפז תקופה ארוכה. לא נסעתי לבקר אותו. מאז הוא השתחרר הביתה. אבל הפך להיות סיעודי. יש לו מטפל צמוד. הוא בקושי הולך. ועובר דיאליזה פעם ביומיים.

כל הפרטים האלה נודעו לי רק אתמול. עד עכשיו לא רציתי לשמוע. אח שלי היה מעדכן אותי מדי פעם במצבו. אבל לא יכולתי לשאת יותר מהמינימום ההכרחי. האם הוא עדיין חי. האם הוא עדיין מאושפז. האם מצבו מסכן חיים. ממש רציתי שהוא ימות. שהוא יצא לי כבר מהחיים. שלא אצטרך לחשוב עליו יותר. שאדע שהוא כבר לא קיים בעולם הזה.

אתמול ראיתי אותו. וזה לא עורר בי שום תגובה גופנית.

הוא ישב על הספה. וניראה הרבה יותר מבוגר ממה שהוא. והוא היה ממש שברירי. אני חושבת שהוא לא הוציא יותר מכמה מילים כל הערב. והוא ניראה ממש ממש עצוב ובודד.

כשהוא קם ללכת לשרותים, הוא בקושי הלך. נתקל ברהיטים. חששתי שהוא יפול.

הוא ניראה כמו מישהו שלא ממש רוצה לחיות יותר. אולי בגלל זה הוא חזר לעשן.


פעם הייתי נמנעת מלהסתכל עליו כשהיינו במפגשים משפחתיים ביחד.

הפעם, הסתכלתי עליו, מדי פעם, במהלך הערב. בזהירות.

בדקתי מה קורה בתוכי כשאני עושה את זה. והרגשתי שעצב ממלא אותי. לא בדיוק ידעתי אם מה שאני מרגישה זה רחמים או חמלה.


ראיתי אותו מגניב מבט אל אחיו שישב בקצה השני של החדר, אחיו, שצחק והשתעשע עם הבת שלי הקטנה, ועם הנכדה שלו, הבת של בן דוד שלי, שתיהן חברות מאד טובות, בנות אותו גיל.

דוד שלי. כל כך שונה ממנו. כל כך מלא חיים. יוצר קשר בקלות.

אחיו שניתק ממנו קשר לפני שנים בגלל סכסוך כספי.

וראיתי אותו סובל. והתמלאתי עצב. לא סיפוק.


הפסיכולוגית שלי תמיד אמרה לי, ששלב חשוב בתהליך ההחלמה הוא היכולת לסלוח. ולגלות חמלה. ולהבין שגם הפוגע הוא קורבן.

היא אמרה שהשלב הזה לא חייב להגיע כשהוא עדיין חי. ואולי לא יגיע בכלל. אבל הכעס שלי מייצר סבל. והסליחה יכולה להרגיע גם את הכאב הזה.


אני לא יודעת אם אני באמת מוכנה לזה. אבל אתמול זו פעם ראשונה שלא שנאתי אותו.


והפנטזיה שמלווה אותי כבר זמן רב, עדיין מתעוררת בתוכי. אולי עכשיו אפילו ביתר שאת. שיגיע הרגע, אולי על ערש דווי, שאבא שלי יגיד לי סליחה. סליחה שפגעתי בך. אני ממש ממש מצטער. ואני יודעת שאני יותר זקוקה לזה בשביל האימות של הסיפור, מאשר הסליחה. ואני יודעת שרוב הסיכויים שזה לא יקרה.


אבל הפנטזיה קיימת, כי אולי אז אוכל לחזור לקשר אמיתי ועמוק עם האחים שלי. אולי אז אוכל לחזור ולהרגיש שיש לי משפחה ממש.

כי עכשיו הקשר הוא סתמי. וכמעט חסר משמעות. טכני לחלוטין. נפגשים בחגים. ולארועים משפחתיים. ונזהרים מאד לא לגעת בשום דבר אמיתי ועמוק וכואב.

הם לא באמת מכירים אותי. הם לא באמת חווים את השינוי העמוק שהתחולל בי בשנים האחרונות. זה קשר למראית עין בלבד. מתחזקים את היכולת להגיד שאנחנו משפחה. אפילו שאנחנו לא.


הילדה הגדולה שלי לא רצתה לבוא לארוע. יותר מדי אנשים. חלק מהאנשים שם אפילו לא יודעים שהיא מאושפזת. היא לא רוצה שידעו.

שמחתי שהיא יודעת להגיד שהיא מעדיפה להישאר בבית. שמחתי שהיא לא בוחרת לבוא רק כדי לרצות אותנו. שמחתי שהיא מסוגלת להישאר בבית ללא תחושת אשמה.

ויחד עם זאת היא מאד חסרה לי שם. התגעגעתי אליה.


ואולי התגעגעתי למה שהיה פעם. כשהכל עוד הרגיש בסדר. במקום. כששום צל עדיין לא ריחף מעלינו והעיב על תחושת השמחה הפשוטה. שמחה של משפחה. וילדות צוחקות ומשתוללות עם בני הדודים שלהן.

למרות שגם אז הכל כבר היה שם. נוכח מאיים ומחכה מתחת לפני השטח. פשוט לא שמנו לב. או שהעדפנו להתעלם.


ישבתי שם. התבוננתי סביבי. בכל הילדים של המשפחה המורחבת. רובם כבר לא ילדים. חלקם בצבא. לחלקם כבר יש בני זוג. צוחקים. משתובבים. שמחים להיות ביחד. כל כך שונה מהמקום בו הילדה שלי נמצאת. והעצב עטף אותי ומילא אותי. כמו שמיכה כבדה. לא הצלחתי לאתר בתוכי אפילו שביב אחד של שמחה, או תקווה.


אני יודעת שההמשך עבורי לא עומד להיות פשוט. אולי מחכה שם פרידה. פרוק של בית. וההשפעה שתהיה לזה על הילדות. ולצד זה דרך ארוכה ומכאיבה עם הילדה הגדולה שלי, שלא ברור כמה זמן תימשך, ולאן נגיע בסופה. ובעיקר המון המון אי ודאות, שכניראה תלווה אותי עוד המון זמן.


מה שכניראה התחיל את ההתהפכות שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי במפגש האחרון, ובזה שקדם לו, זה שהגעתי לפגישה, דפקתי בדלת, והיא לא פתחה לי. חיכיתי קצת. ודפקתי שוב. דממה. חשבתי לעצמי. אולי היא ביטלה את הפגישה ושכחתי? אולי שכחתי את השעה? בסוף הילדה שלה פתחה לי את הדלת. וחזרה לחדר שלה. עמדתי בכניסה ולא ידעתי מה לעשות. חיכיתי. והזמן עבר לאיטו. זה מדהים כמה הזמן יכול להתקדם בקצב שונה לפי המצב הנפשי שלנו. לפעמים הוא מתקדם ממש ממש לאט. ניסיתי להתקשר אליה. ושמעתי את הטלפון מצלצל מהמטבח. לידי. הבנתי שזה לא יועיל. ולא ידעתי מה לעשות. ללכת? לחכות? אולי היא בכלל חולה? החלטתי להעז ולבקש מהילדה שלה לבדוק מה קורה איתה. זה היה לי ממש קשה. אבל עשיתי את זה. והיא הלכה לבדוק. וחזרה ואמרה שהיא עדיין בפגישה. ובמקום שמשהו בתוכי ירגע. הרגשתי שמשהו בתוכי התערער. והייתי כל כך מופתעת מזה. זו לא אני המוכרת. זו לא היציבות הנינוחה שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה. וסוף סוף כשהיא ירדה למטה. היא הסתכלה עלי. ואמרה לי. סליחה. השעון הפסיק לעבוד. ובמקום להאמין לתחושה הפנימית שלי שהזמן נגמר. האמנתי לשעון. רוצה תה?

זהו. פשוט וקל. היא בכלל לא שמה לב לסערה שהתחוללה בתוכי. היא בכלל לא ציפתה לה. אני כבר במקום לגמרי אחר. זה מתאים למה שהיה בינינו לפני כמה שנים.

אז בזמן שהיא הכינה לי את התה, הייתה שתיקה. והשתיקה צרחה לי באוזן. וקול פנימי אמר לי. קדימה. תתחילי לדבר איתה על משהו. שהיא לא תשים לב. אסור שהיא תשים לב למה שקורה בתוכך. כי זו לא מי שאת אמורה להיות היום.

אז התחלתי לדבר. והיא באמת לא שמה לב.

ולקח לנו שתי פגישות לצאת מזה.


אי ודאות. לפעמים היא טריגר למקומות קדומים בתוכי.

ואני לפתחה של תקופה ארוכה של אי ודאות. אולי זה בכלל הטריגר האמיתי.


אתמול כתבתי לחברה אהובה ויקרה ״אני לא יודעת איך אשרוד את תקופת הביניים הזו״, והיא ענתה לי ״את תשרדי את זה ותעברי את זה. זה עוד משהו בתוך הדרך שלך חזרה אל עצמך, אל האמת שלך, אל מי שאת״ והוסיפה ״ואת תשרדי את זה ותעברי את זה עם המון עזרה ותמיכה ואהבה ונשימה״

ואז בכיתי. ושיתפתי אותה בזה. והיא כתבה לי ״חיבוק אהובה. יהיה בסדר. באמת שיהיה בסדר״ והאמנתי לה. היא יודעת. גם היא עברה פרידה. היא יכולה להבין את הפחד. ואת העצב. ואת הבלבול. ואת אי הוודאות.

לפעמים ברגעים ממש קשים רק צריך שמישהי אהובה תזכיר לנו שיהיה בסדר. חייב להיות. לא ייתכן אחרת.


ואתמול אחרי שחזרתי הביתה מהארוע, נכנסתי בחשש הביתה, ופגשתי את הילדה הגדולה שלי שמחה. ממש שמחה. והיא שיתפה אותי, איך יום קודם כשהיא חזרה למחלקה, ואחת הילדות הייתה במשבר קשה, ובהתקף, כי היא קיבלה פעם ראשונה וסת במחלקה. ובעקבות ההתקף שלה כל הילדים במחלקה נכנסו לאי שקט, ויצאו מהחדרים. והתחילו לעשות בלאגן.

ועברו לילדה שלי שתי מחשבות בראש. הראשונה ״יופי, הלילה הזה אבוד. שוב לא אשן הלילה בגלל הרעש״ - וזה נושא שמאד מקשה על הילדה שלי ומעסיק אותה ומכניס אותה לחרדה.

והמחשבה השניה ״אני יכולה להרגיע אותה״ והיא לקחה את הילדה הזו, ובמשך זמן ארוך מאד, הסבירה לה, הדריכה אותה, הרגיעה אותה ובסוף גם לקחה אותה למיטה, הרדימה אותה, וסידרה את כל הבלאגן שהיה שם בארונית שלה מתוך מחשבה, שלא מספיק שהיא סידרה לה את הבלאגן בראש, היא חייבת גם לסדר את הבלאגן הפיזי סביבה כדי שהשקט ישמר כשהיא תתעורר.

ובסוף כשהיא יצאה מהחדר היא ראתה, שבזכות זה שהילדה הזו נירגעה, כל הילדים במחלקה נירגעו וחזרו לחדרים שלהם. והיה לה לילה שקט, של שינה מלאה.


אלה רגעים מכוננים. שמעצימים את הילדה שלי. ומזכירים לה את המקומות בתוכה שתמיד נמצאים שם. המקומות הטיפוליים. המקומות של החמלה. המקומות שלפעמים היא שוכחת מקיומם ברגעים הקשים.

והתפעלתי ממנה. והחמאתי לה. וראיתי כמה זה היה לה משמעותי.

והתקווה חזרה.

אלה רגעים מכוננים גם עבורי. שמזכירים גם לי, שאפילו ברגעים הכי קשים, המקומות האלה שם, בתוכה. וגם כשהיא נופלת. היא תחזור ותמצא אותם. כי הם חלק ממנה.


אי ודאות זה קשה. אבל גם בתוך אי ודאות קשה ומתמשכת יש תזכורות, ניסים קטנים. צריך רק לשים לב אליהם. מנצנצים שם באפילה. וללקט אותם. ולהניח אותם לצד הדרך. כי כשממש ממש חשוך, אפילו ניצוץ קטן מספיק כדי להאיר.


הערה חשובה. אני שמה לב, שהרבה פעמים אני מתחילה לכתוב פוסט ממקום כואב, ותוך כדי הכתיבה והתובנות שעולות מגיעה תקווה. ואני מסיימת את הפוסטים בתחושה של אופטימיות.

ואח״כ הרבה פעמים העצב חוזר במלוא עוצמתו. ואז אני מרגישה לבד. כי הרושם שנותר מהפוסט הוא שהכל בסדר. ובאמת יש הרבה רגעים שהתקווה שם. וגם הרבה רגעים שלא. זה כל הזמן בתנועה. וזה דורש עבודה מתמדת של נשימה וויסות.

והאמיתיות חשובה לי. ולכן החלטתי לכתוב את ההערה הזו...


48 צפיות