לאחרונה התהפכתי שוב על הפסיכולוגית שלי. לא האמנתי שאני אכתוב שוב את המשפט הזה בפוסט. הייתי משוכנעת שהשלב הזה בטיפול הוא כבר מאחורי. הרגשתי כל כך יציבה במקום השקט והבטוח שלי מולה. והיסודות נידמו כל כך חזקים. שלא האמנתי שמשהו יוכל לערער אותי.
וזה קרה. במפתיע. גם אותה זה הפתיע.
אי אפשר לדעת מה יהיה הטריגר שיפעיל את זה. קשה לנחש. אפילו עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור את המשבר האחרון, אנחנו לא לגמרי מבינות איך ולמה זה קרה. אנחנו יכולות רק לשער.
אבל זה קרה. וזה היה מאד מבהיל. ישבתי מולה ולא הייתי מסוגלת לדבר איתה. לא הצלחתי אפילו לזהות שאני כועסת עליה. עלו לי משפטים בראש ולא יכולתי לבטא אותם. התמלאתי בושה מכך שאני שוב במקום הזה. מקום שחשבתי שלא אפגוש שוב לעולם.
כל כך הרבה פעמים אמרתי לה, שאין שום סיכוי שאחזור לכאן.
פעם זו הייתה התבנית הקבועה בינינו. אחת לכמה פגישות, משהו היה פוגע בי, או שהיא לא הייתה מדויקת מספיק, והייתי מתהפכת. והיה לוקח לנו כל כך הרבה זמן להתאושש. וזה היה כל כך מייאש.
אבל זה לא קרה כבר מזמן.
ופתאום זה קרה. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, יופי. שוב זה קרה. עכשיו לעולם היא לא תאמין לי שכבר לא אתהפך עליה. הקשר הזה לעולם לא יוכל להיות לגמרי בטוח, כשחרב ההתהפכות מרחפת מעל לראשינו כל הזמן.
וכמו שתמיד קורה ברגעים האלה, הקול הילדותי חזר לנהל את הזירה. ושום קול אחר לא הצליח להרגיע אותו. והקול הזה ניסה לשכנע אותי שהיא התרחקה. שהיא הפסיקה לראות אותי, שדברים אחרים מעסיקים אותה. שאולי היא כועסת על משהו שכתבתי בבלוג.
היא, שתמיד אמרה לי שהיא ממש ממש מכירה אותי, לעומק, ויודעת לזהות כבר את המצב שלי משפת הגוף שלי. פתאום פיספסה אותי. וזה קרה כמה פעמים ברצף. לא רק פעם אחת.
וישבתי מולה, ולא יכולתי לדבר, כמעט כל הפגישה. ולא יכולתי אפילו להסתכל עליה. פתאום הדוגמא של השטיח ניראתה לי ממש מעניינת. וחקרתי אותה לעומק. והקשבתי לנשימות שלי. ורק רציתי שהפגישה תיגמר.
והיא ניסתה לשכנע אותי. ״זה לא קשור אלי״. ״אולי פיספסתי אותך, אבל כלום בהרגשה שלי כלפיך, ובאכפתיות שלי, וברצון שלי לעזור לך לא הישתנה״. ״זה משהו שקשור לקשר בינך לבין עצמך. שוב חזר הקול הילדותי והלא בטוח, וצריך להקשיב לו. ולראות מה הוא מנסה להגיד, במקום להילחם בו.״ ״אם רק היית מסתכלת עלי, ורואה את המבט שלי היית מאמינה לי״. והיא הוסיפה. ״את כבר יודעת להרגיע את הקול הזה״
ואני לא הייתי מסוגלת.
ופתאום הרגשתי כאילו שאני הילדה שלי. כשהיא יושבת מולי והודפת אותי בכל כוחה. ובמקביל רוצה שאוכיח לה שאני רוצה בקרבתה. שאכפת לי. שאני עדיין אוהבת אותה.
ראיתי את כל זה, בצורה בהירה וברורה. ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום כדי לשנות את זה. והתביישתי. כל כך רציתי לצאת מהמקום הזה, ולא ידעתי איך.
בדיוק כמו שהילדה שלי מרגישה במצבים האלה.
ואמרתי לפסיכולוגית שלי. ״אני מרגישה שאני הילדה שלי.״ והיא אמרה לי ״יופי. אז תגידי לי מה את עושה מולה במצבים האלה. כי את ממש יודעת איך לגרום לה להיפתח.״
ולא הייתי מסוגלת.
אז היא אמרה לי, ״אולי תגידי לי מה הילדה שלך צריכה ממך במצבים האלה. אולי זה יהיה לך קל יותר.״
וניסיתי להגיד.
״במצבים האלה היא צריכה...״ ונתקעתי. זה היה קשה מדי. ואז ניסיתי שוב. כי כל כך רציתי לצאת משם. ״במצבים האלה היא רוצה שאני אחבק אותה״. והקול הילדותי בתוכי צעק, ״אבל ממך אני לא רוצה חיבוק״ אבל באותו רגע, למזלי, לפני שהספקתי להגיד את זה, הפסיכולוגית שלי קמה, וניגשה אלי, ואני קמתי והתחבקנו ארוכות. ויכולתי להרגיש את כל האהבה שלה, והאכפתיות שלה, וכמה היא רוצה לעזור לי.
ומשהו השתחרר.
יש רגעים שמילים, ומבט, לא מספיקים. הם לא מצליחים לחדור מבעד לחסימה החזקה. הם לא מצליחים למוסס את ההתנגדות. רק מגע אמיתי יכול לחדור. רק הוא יודע לעבור מתחת לכל השומרים. הוא לא יכול לשקר. הוא חם. והוא עוטף. והוא מצליח להעביר את כל הרגש. ולא ניתן לתת לו פרשנות מבטלת.
ופתאום יכולתי לדבר. ולבכות. את כל הצער והכאב על כך שכניראה הזוגיות שלי מתפרקת. ועם כמה שברור לי שזה מה שצריך לקרות כרגע. זה מפחיד. וכואב. במיוחד לאור העובדה שאין לי ממש משפחה. וברגע שניפרד כל מה שישאר לי זה הילדות. וחברות כמובן. אבל זו לא משפחה. זה לא גב בטוח ויציב שתמיד נמצא שם. ואף אחד לא באמת יכול להבין כמה בודד זה. ומפחיד.
והפסיכולוגית שלי אמרה לי. זה לא יהיה ככה תמיד. ואיבדת את המשפחה בגלל משהו שקרה לך בעבר. לא בגלל מי שאת היום.
ובכיתי. אולי כמו שלא בכיתי אף פעם. בכי מטלטל. בקול רם. זו ממש הייתה זעקה. וחשבתי על הילדה שלי. שכשהיא בוכה בקול רם במחלקה, כועסים עליה. ודורשים ממנה שתיבכה יותר בשקט.
ועד אותו רגע באמת האמנתי שאפשר לבכות יותר בשקט. ופתאום הבנתי שיש בכי שאי אפשר לבכות אותו בשקט. הכאב הזה פשוט צועק החוצה. הוא לא יכול שישתיקו אותו. כשהוא מתפרץ. הוא מתפרץ בכל מאודו.
וכשבכיתי, הפסיכולוגית שלי קרבה את הכורסא שלה לשלי, והניחה את היד שלה על הברך שלי. וזה מה שאיפשר לבכי לצאת. בצורה הכי גולמית שלו. בלי שום פילטרים. ללא מעצורים.
היה לי קשה להקשיב להקלטה של הפגישה. היה לי קשה לשמוע את עצמי בוכה ככה. בחוסר שליטה מוחלט. והתבוננתי במבוכה שעלתה בי. וחשבתי לעצמי שעדיין נידרשת כאן עבודה של חמלה. גם כלפי הקול הילדותי שעולה כשאני מתהפכת. וגם כלפי אובדן השליטה שלי.
ואני חושבת לעצמי. כמה חשוב שזה קרה. מכל כך הרבה בחינות.
זו עוד הזדמנות להבין מה קורה לילדה שלי ממש לעומק, בגוף ראשון.
זו עוד הזדמנות להכיר בכך שהפגיעה וההשלכות שלה ימשיכו ללוות אותי, כניראה כל חיי. וכדאי שאחבק את זה כשזה מגיע. ולא אנסה למחוק את זה או להדיר את זה. כי אז זה רק יתגבר. ויתעקש להישאר. כמו כל דבר שנילחמים בו, במקום להקשיב לו. ולתת לו את כל תשומת הלב הראויה.
זו הזדמנות מצוינת להמשיך לתרגל חמלה כלפי עצמי.
ואולי פעם הבאה שזה יקרה, לא אתבייש כל כך. אולי אצליח לזהות את זה אפילו בכוחות עצמי. ואם לא. זה גם בסדר. יש מי שיראה לי את הדרך כשאני לרגע מפספסת את השביל.
לפעמים מרגיש לי שהחיים שלי מתפרקים בכל כך הרבה חזיתות. יש רגעים שזה מרגיש לא הוגן. אבל אז אני מתמלאת הכרת תודה שיש בי את היכולת להכיל את זה. שעשיתי את כל הדרך עד כאן. ושאני יודעת כבר איך להמשיך לצעוד בה בבטחה.
וכבר עכשיו אני קוטפת את הפירות. אפילו שעוד דרך ארוכה לפני.
אני יכולה להכיר גם בערך המסע עצמו. ולכאוב את הכאב שאני חווה בדרך. ולהכיר גם בערך של זה. כי רוב הזמן אני כבר לא מנותקת. ומסוגלת לחוות לעומק את הכל. ולחיות את החיים במלואם.
או אולי כמעט במלואם. ההר שלי עוד מחכה לי...
למעבר לפוסט הבא - אי ודאות
למעבר לפוסט הקודם - לקוות שהרגע הבא יהיה טוב יותר