חיפוש
  • Ahimsa

לקוות שהרגע הבא יהיה טוב יותר

הבוקר כמעט כתבתי. בסוף ויתרתי. הרגשתי שאני מסתובבת במעגלים. התעורר בי קול שאמר. מספיק. שביתה. את לא כותבת עד שהמצב לא משתפר. אבל משתפר ממש. את לא משתפת עם זה יותר פעולה. והייתי משוכנעת שאעמוד בזה.


הפסיכולוגית שלי תמיד אמרה לי שהיא לא נשואה לרעיונות שלה. הייתי משתגעת מזה שהיא הייתה אומרת לי משהו בבטחון גמור, כאילו זו אמת מוחלטת ואין בילתה. ושבוע לאחר מכן היא הייתה משנה את דעתה. זה שיבש אותי. איך אפשר לסמוך על משהו אם הוא יכול להשתנות כל כך מהר? הייתי חייבת שהכל יהיה יציב. וברור. ותחת שליטה. ואסור ששום דבר שאומרים ישתנה. אחרת איך אעמוד בזה?


מאז גם אני קצת למדתי להחזיק שאלות פתוחות. כמו שהמורה שלי ליוגה קוראת לזה. לא הכל צריך להיות ברור, וחד משמעי, ולא מוטל בספק. ולא להכל חייבות להיות תשובות. היכולת להישאר יציבה אל מול אי ודאות היא עוצמתית.


אתמול הילדה שלי התאשפזה חזרה. ולא רק שהיא התאשפזה. היא חזרה למחלקה הסגורה. לרמה שתיים. מעט מאד זכויות. ושוב יצאנו לדרך. זו לא בדיוק אותה דרך. והיא לא בדיוק באותו מקום. וגם אנחנו לא. אבל קשה לה מאד. והיא סובלת. והיא בוכה הרבה.

ויחד עם זאת, נידמה לי שמשהו בה נרגע. כאילו שגם היא בתוך תוכה מרגישה שזה מה שנכון לה. היא ניבהלה מהחופש וממה שהוא עשה לה. ומהעובדה שחוסר הרצון לחיות חזר במלוא עוצמתו.

והחזרה למקום הזה. עם הגבולות הברורים. שמחזיק אותה בצורה מאד מדוייקת. מרגיעה אותה.

למרות כל הדברים הקשים שיש שם.

ולמרות שזו סביבה שרחוקה מלהיות אופטימאלית.

ולמרות שהיא מאשימה גם אותנו, וגם את עצמה שהיא חזרה לשם.

ולמרות שהיא בטוחה שהיא לעולם לא תצליח לצאת משם.

ולמרות שהיא עושה ככל יכולתה לשכנע אותנו להוציא אותה.

הרי בסופו של דבר היא התאשפזה בהסכמה...


בשיחה עם הפסיכיאטרית והעובדת הסוציאלית שקדמה לאשפוז, נאמר לנו, שכניראה אין לנו את היכולת לתמוך בתהליך ההחלמה שלה בבית. שבתום האשפוז היא תצטרך ללכת לפנימיה פוסט אישפוזית. פנימיה טיפולית. אחרת הסיכוי שהיא תהפוך לאדם מתפקד בעולם הזה הוא נמוך מאד לדעתם.

זה מאד מטלטל לשמוע דבר כזה. במיוחד כשהוא מרגיש מאד מדויק. אני. אמא שלה. לא יכולה לספק לה את הסביבה המתאימה כדי שהיא תוכל לחזור הביתה בתום האשפוז.

נכון. זה לא בהכרח מה שיקרה. זו עוד שאלה פתוחה. אבל זה בהחלט מדבר עם הפחדים הכי עמוקים שלי שהילדה שלי לא באמת תוכל להחלים. לא באמת תוכל למצוא את הדרך שלה ולצעוד בה. אולי היא לעולם לא תמצא את המקום השקט שלה. אולי היא לנצח תסבול. ואני כאמא שלה אעמוד חסרת אונים בצד ואאלץ להתבונן בזה.


אתמול, אחרי שאישפזנו אותה.

ואחרי שביקרתי אותה אחר הצהריים. והיה ביקור קשה.

ואני כניראה הייתי מנותקת. כי איך באמת אפשר להכיל את כל הכאב הזה?

והיא הרגישה את זה. היא הרי מרגישה הכל. ואז היא בכתה נורא. ואמרה לי שהיא מרגישה מאד לבד. וגם ביקשה ממני ללכת.

אז הלכתי. לפני הזמן שהוקצב לנו.

והרגעתי את עצמי כמו שאני כבר יודעת. ״את עושה הכי טוב שאת יכולה״, ״לא תמיד תוכלי לתת את המענה הכי מדויק״. ״שום דבר לא הרה גורל. מחר תבקרי אותה שוב ויש סיכוי שזה יהיה טוב יותר״


וכשהגעתי הביתה יצאתי לסיבוב ביער עם הכלבה שלנו. ועליתי ממש מהר בעליה לכוון קרחת היער. והלב שלי דפק. והנשימה שלי התקצרה. והרגשתי צעקה ענקית מתגבשת בתוכי. והגברתי מהירות. וניסיתי לצעוק את הצעקה הזו החוצה. ולא הצלחתי. אפילו לדמיין את עצמי צועקת לא הצלחתי עד הסוף. והצעקה בתוכי התעצמה והתעצמה, והייתה מחרישת אזניים. אפילו שהיא נשארה בתוכי.


אז הבוקר כשהגעתי לעבודה הרגשתי את העצב ממלא אותי. וכמעט כתבתי. אבל בסוף ויתרתי. וקיבלתי החלטה נחושה לא לכתוב עד הודעה חדשה.... אבל גם אני לא נשואה כבר להחלטות שלי. ולרעיונות שלי.


והיום היה ביקור טוב יותר. והיא אפילו הקשיבה לי. ויכולתי לדבר איתה. לעומק. כמו שהיא לא איפשרה לי כשהיא הייתה מאושפזת במחלקה הפתוחה, או כשהיא הייתה בבית.

ולפני שהלכתי היא אמרה לי ״אמא תחבקי אותי״ ואימצתי אותה בכוח אל ליבי. ולא עזבתי במשך זמן רב. והיא הניחה את הראש שלה על הכתף שלי. ובלב לחשתי ״ילדה שלי. חייב להיות טוב יותר. אני חייבת להאמין בזה. אחרת אתקשה מאד להמשיך״


זה מאד מאד קשה להחזיק שאלות פתוחות. זה דורש המון אומץ. והמון יציבות. והמון תמיכה.


אני עייפה מאד. גם כי אני לא ממש ישנה בלילות. אבל לא רק בגלל זה.

זה מאד מעייף להחזיק שאלות פתוחות. כי צריך כל הזמן לווסת את הפחד.

וצריך להסכים להיות בכאב. הרבה פעמים במשך היום.

וזה גורם הרבה פעמים לתחושת בדידות. כי מי באמת יכול להבין?

ומה שהכי מעייף זה שלא ברור מתי העייפות הזו תעבור. וכמה זמן זה עוד יימשך. זה חלק מטיבה של שאלה פתוחה. שלא ברור כמה זמן היא תישאר פתוחה. ואם היא בכלל תיענה אי פעם.


אז אני לומדת לסלוח לעצמי על הרבה דברים. ומקפידה להיות רכה וטובה לעצמי. כמו שהייתי מאד רוצה שהילדה שלי תלמד. ובכל רגע אני מקווה שהרגע הבא יהיה טוב יותר. כי הפוטנציאל לזה הרי תמיד קיים...




0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa