כותבת בהיסוס. מתוך צורך אך ללא מילים שעולות מהמעמקים.
אתמול הלכתי לשיעור יוגה. החלטתי לא להימנע ממנו. למרות הדחף לוותר לעצמי.
עצמתי עיניים. ותרגלתי כמעט כל השיעור בעיניים עצומות. זה עזר לי. החבאתי את העולם. ואז לא ממש נכחתי. כמו בת יענה. טמנתי את ראשי בחול.
אני מרגישה שמתחוללת בתוכי מלחמה בין הקולות הקדומים שדורשים ממני לא להיות נוכחת, להעלם, לא לקחת חלק, לבין הקולות הצעירים שמבקשים ממני לחיות במלואי. לא לוותר על מה שהשגתי. לא עכשיו.
הניתוק הוא חלק מהקולות הקדומים.
היוגה היא חלק מהקולות הצעירים. שרוצים חיבור.
יוגה בעיניים עצומות היא שילוב. שמאפשר לשני הדברים לחיות זה לצד זה.
החלק הכי מפחיד בניתוק הוא העמדת הפנים שמתלווה אליו. היא חזרה. רגע לפני שאני פוגשת את העולם, נשימה עמוקה, ולובשים את המסיכה. חיוך. שיח על הכל מלבד על מה שבאמת כואב. כי זה יותר מדי מאיים לדבר על הכאב בלי להצליח הרגיש אותו. מבט מהיר לוודא שלא שמו לב שזו העמדת הפנים ולא אני. וזה עובד.
מלבד אצל הפסיכולוגית שלי. שרואה את הכאב שנמצא שם מתחת למסיכה. רואה יותר ממני. אני לא מבחינה בקיומו. אולי הצל שלו נוגע בי לרגע. כמו דג שעובר ונוגע ברפרוף ברגל בתוך הים, ולא בטוחים אם הוא באמת היה שם או רק דמיינו.
הפסיכולוגית שלי מזכירה לי שניתוק מהסוג הזה מגיע כשחוזרים למצב הישרדותי. בעקבות אימה גדולה מאד.
ושוב חיים בדריכות מתמדת.
ופתאום כל רעש מפריע ומסיח את הדעת. אני לא יכולה לסבול קולות דיבור רמים, גם אם הם לא ממש לידי, או צליל של כפית שנוגעת בקערה כשמישהו בעבודה אוכל לא רחוק ממני. או בכי של תינוק, הרחק מאחת הדירות בבניין.
היא אומרת שיותר מעניין להבין מה גורם שוב לניתוק ברגעים הקצרים מאד של החיבור שקורים מפעם לפעם. למרות שבאופן טבעי אותי מעניין מה חיבר. כדי לגרום לזה לקרות שוב.
היא הציעה שזה אולי קשור לתחושה הקשה והנוראית הזו שאני שוב לגמרי לגמרי לבד. וזה מחזיר אותי ללבד חסר האונים ההוא. הלבד שלא איפשר לשתף בכל מה שקורה לי. הלבד שאילץ אותי לשאת הכל בכוחות עצמי. כי לא היה שם אף אחד שהיה מסוגל להקשיב. ולהבין.
והעצב הדגיגי הזה רפרף בתוכי כשהיא אמרה את זה. אני לא הבחנתי בו עד שהיא לא הסבה את תשומת ליבי שהוא היה שם. ואז הבחנתי בצל שלו שכבר המשיך לדרכו. אבל הוא סימן לי שכניראה יש משהו במה שהיא אומרת. כדאי לשים לב.
את לגמרי לגמרי לבד. את ממש לבד. אין לך אף אחד בעולם הזה שיכול לחלוק איתך באמת את מה שאת עוברת. וגם מי שיכול אולי להבין חלק מזה, לא באמת באמת נמצא שם עבורך. לא בכל רגע שאת זקוקה.
מילים קשות. ננעצות. מנסות לחבר אל הרגש. לאפשר לכאב לצאת. ושום דבר לא קורה.
הכעס לעומת זאת מתפרץ ממש בקלות. זה גם סוג של רגש.
היום נפגשנו בפעם האחרונה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים בו הילדה שלנו הייתה מאושפזת. פגישת סיכום. היה רגע בפגישה בו היא אמרה לנו איך היא רואה אותנו. והרגשתי את הדמעות מגיעות. שמחתי בהן. קידמתי את בואן בברכה. והן באו והלכו. ולא הספקתי לשים לב למה. מה גרם להן ללכת, למרות שהזמנתי אותן להישאר.
אולי בגלל שזו הייתה הפגישה האחרונה. אולי בגלל ששוב נישארתי לבד.
בסופשבוע האחרון הילדות היו אצלי. ואירחתי את אחותי ומשפחתה לארוחת ערב ביום שישי. התעקשתי להכין הכל בעצמי. והיה ערב מקסים ונעים וזורם. פעם ראשונה שארחתי את המשפחה.
אח״כ כתבתי לפסיכולוגית שלי לספר לה. וכתבתי לה שזה עשה לי הרגשה טובה. והיא ענתה לי ״איזה יופי! משמח מאד לשמוע״
ומשהו בזה עירער אותי.
ופתאום הבנתי. זה עשה לי הרגשה טובה, רק כי הבנתי שעוד יום אחד עבר בשלום. צלחתי אותו. בלי לשלם מחירים כבדים מדי. זו לא הייתה הרגשה טובה שנישארת. זה היה משהו רגעי.
ככה הימים שלי נמדדים כרגע. מגיע הערב. אני נושמת לרווחה. עוד יום עבר.
אני יודעת. זה זמני. זו תקופה כזו. מרכינים ראש וממשיכים הלאה. ואני יודעת שאני אעבור את זה. הצלחתי לשרוד תקופות גרועות מזו.
מילים מילים מילים.
אבל כרגע זה ממש בלתי נסבל.
וגם ההמתנה שמשהו ישתנה היא בלתי נסבלת.
המצב ההשרדותי הזה הוא נורא. לא להאמין שככה חייתי חלק כל כך גדול מחיי. איך הסכמתי לזה?
פעם ראשונה, אני חושבת, שאני לא יודעת איך לסיים.
זה מאד חשוב לכתוב גם על זה. חשוב כדי שאוכל להיזכר בזה כשאצא מפה.
חשוב כי אני בטח לא היחידה.
חשוב כי לפעמים כלום לא יכול לנחם. ואין ברירה אלא להיות בזה. כמה שצריך.
ואפילו כשעולה המחשבה המייאשת.
לא עשיתי את כל הדרך הזו בשביל זה.
רצוי לקדם אותה בחמלה ולא בתוקפנות, או בהלה.
מותר גם לי להתייאש לפעמים.
למעבר לפוסט הבא - ובסוף משהו ישתנה
למעבר לפוסט הקודם - שוב מנותקת