חיפוש
  • Ahimsa

ובסוף משהו ישתנה

יש בתוכי חומה. חומה שמפרידה בין שני חלקי הנפש המרכזיים שלי. שני עולמות נפרדים. חיים זה לצד זה שנים ארוכות כל כך.


מצדה האחד של החומה, העולם הקדום. בעולם הזה קיימת דריכות מוחלטת. הכל מסוכן. צריך כל הזמן לשים לב לסימנים. מתי עומדים לפגוע בי. כי אין בזה ספק. הפגיעה מחכה לה שם. היא בהכרח תגיע. וצריך פשוט לזהות אותה מספיק מוקדם כדי להתגונן כמיטב יכולתי. כדי שאוכל להכיל את הכאב הבלתי נסבל שיתלווה אליה.

הכל נכנס פנימה בעוצמה בעולם הזה. והרעש מחריש אזניים. הדרך היחידה לנוח ולצבור כוחות להמשך ההישרדות, היא להתנתק.

לשמחתי הרבה העולם הזה כבר הרבה פחות פעיל ונוכח בחיי בעקבות שנים ארוכות של טיפול וריפוי.


מצידה האחר של החומה, העולם החדש. בעולם הזה יש הרבה מאד צבעים. ושקט. וחיבור עמוק לעצמי ולכל מה שנמצא בחוץ. זה עולם בטוח. בו אפשר להאמין ברצון של האנשים בחיי להיטיב איתי. אין צורך להיות בדריכות מתמדת. אפשר פשוט לנוח. ולהתמסר. ולהנות ממה שיש.


בשנה האחרונה העולם החדש נוכח יותר ויותר בחיי. ואני לומדת לזהות בשלבים ממש מוקדמים מתי העולם הישן נכנס לפעולה ומשתלט על הזירה. ומה היה הטריגר שגרם לזה.

ולפעמים אני אפילו מסוגלת לשנן לעצמי ברכות. זה היה אז. את כבר לא שם. זה שייך לעולם הקדום. זה לא שייך למה שקורה לך עכשיו. ולמי שאת עכשיו.

ואז לעיתים, אפילו קורה הקסם, העולם הקדום מתרצה, וחוזר למקומו מהעבר השני של החומה, והעולם החדש תופס חזרה את מקומו במרכז.


ולפעמים אלה רק מילים. והן לא מצליחות להרגיע את הגוף. שכבר נכנס לדריכות היתר שלו. ולא מצליחות לחדור את הרעש מחריש האזניים שמוחק הכל ולא מאפשר לי לשמוע את המילים המרגיעות.


ועכשיו הכל לא יציב. ולפעמים אני מרגישה שהכל גדול עלי. מאיים מדי. מציף. כל כך הרבה דברים לטפל בהם. לגמרי לגמרי לבד.

ורגע לפני שאני טובעת, מגיע הניתוק המבורך. ומאפשר לי להמשיך לתפקד.


ובתוך כל זה הילדה הגדולה שלי מתמודדת גם היא עם השדים שלה. וצריכה שקט. גם העולם הפנימי שלה סוער. ומאיים להטביע אותה. ויש לה כל כך הרבה דברים להתמודד איתם. החיים מחוץ למחלקה מאד מורכבים. ללא התמיכה הרגשית שהיא קיבלה שם, ללא החברים, הסתגלות לבית הספר החדש. ועדיין ללא תמיכה רגשית חדשה. ובתוך כל זה האמהות שלה נפרדו. ועכשיו היא צריכה להתמודד עם מעברים מבית לבית. והמעברים כל כך קשים לה.


אז היא מבקשת לגור רק אצלי. אצלי שקט לה יותר. משהו בדרך שאני מכילה אותה מרגיע אותה. מקנה לה בטחון.

ואני ניבהלת.

איך אעמוד בזה? זה כל כך תובעני. זה דורש כל כך הרבה, להצליח להיות שם בשבילה בדרך שהיא צריכה. ומה עם המציאות שמאיימת להטביע אותי? מתי יהיה לי זמן להיות בזה, ולמצוא זמן לריפוי שלי אם היא תהיה כאן כל הזמן?


ולצד זה עולה בי כאב נורא. כאב על הצורך שלי להיות לפעמים בלעדיה. צער עמוק על התחושה שכשהיא לידי, הרבה פעמים אני מרגישה שהגבולות שלי נחצים. והרעש חודר לכל תא בגופי. אני מרגישה אותו עולה מתוכי. והעוצמה מתגברת. עד שהנשימה שלי נעתקת. ובבת אחת אני לא יכולה יותר. ואז אני לא יכולה לעזור לה בסבל שלה.


בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית שלי היה רגע שהיא פיספסה אותי. תארתי לה כמה המצב קשה לי. והיא הציעה פתרונות פרקטיים. היא רצתה לעזור. ואני הייתי צריכה שהיא תהיה איתי בתחושות הנוראיות שלי. בכאב. והרגשתי את הצרחה הפנימית המוכרת מתגברת בתוכי עד שלא יכולתי יותר. ואמרתי לה. זה לא עוזר לי מה שאת עושה. כל הפרקטיות הזו. והיא מיד הסכימה. אבל העולם הקדום שלי נכנס באותו רגע לפעולה. כאב נורא. ואז ניתוק.

אצלה יותר קל לעולמות שלי להחליף זה את זה. אני נעה בין העולם הקדום לחדש יותר בקלות. גם כי היא יודעת להראות לי מה קורה. והיא אמרה לי. הפעם הצלחת להגיד לי מה קורה ממש מהר. ואני אמרתי, נכון, וגם את ישר הסכמת. והצלחתי לחזור ולהתחבר.

ואז עלה בי אי שקט נורא. היה לי קשה לשבת. טילטלתי את הרגל שלי כמעט בפראות.

והיא אמרה לי. זה חשוב מאד מה שקורה עכשיו. תני לזה להגיע. והיינו בזה. ונענו בין העולמות הלוך וחזור.

וכהרגלי ברגעי הכאב הקשים הסתגרתי. הנחתי את הראש על היד. והאצבעות שיפשפו את המצח בעוצמה.

והיא אמרה לי. מאד חשוב שתסתכלי עלי עכשיו. שתראי שאני איתך. ובבכי אמרתי אני לא יכולה.

ואז היא שאלה אם זה בסדר שהיא תתקרב ותניח עלי יד. והסכמתי. והיא התקרבה. והרגשתי אותה איתי. וזה מאד הרגיע. ואפילו שזה הוציא אותי מזה. כי זה הרגיע. זה היה מאד משמעותי. ועצם זה שהיא נשארה קרובה. אפילו שהיד שלה כבר לא נגעה בי. גרם לי להרגיש לא לבד.

לשבת קרוב. כמעט באותו מרחב. מייצר משהו תומך. היא פה לידי. לא שם מולי. ואנחנו חולקות את הרגע. והיא מורגשת שם. לא נמצאת הרחק בחוץ. אלא נוכחת. גם אם אני עוצמת עיניים.


והיא אמרה לי. אני חושבת שמשהו קורה לחומה הזו שבתוכך. היא מתחילה להתפרק. חלקים ממנה מתחילים ליפול. חוסר השקט הזה נובע מאנרגיה עצומה שנמצאת שם בתוכך ורוצה לצאת החוצה ולהשתחרר. וזה הרגיש לי מאד מאד מדויק ומפחיד...


ולצד אי השקט יש גם הרבה כעס. מחאה. מחאה על כל מה שקרה. וכל מה שקורה. וכמה שזה מרגיש מוגזם לפעמים. ולא הוגן. וגם הכעס הזה צריך למצוא את דרכו החוצה.


אז אני אתנתק ואתחבר. ואאפשר לילדה שלי להיות כאן, כי זה מה שהיא צריכה כרגע לצורך הריפוי שלה. והדברים יקרו כמו שהם יקרו. ולפעמים יהיה קשה בצורה בלתי נסבלת. ולפעמים העולם הקדום יכנס לפעולה. ואני אחיה במצב של הישרדות ודריכות. ואולי יותר ויותר הוא כבר לא יהיה שם באופן בלעדי. אלא תהיה יותר אינטגרציה בין העולם החדש לקדום כי בחומה יהיו כבר בקיעים משמעותיים.


ורק להחזיק עוד קצת מעמד.


ובסוף משהו ישתנה.

זה חייב לקרות.

לא יכול להיות שלא.









0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa