אתמול הסתפרתי. זה לא ארוע מיוחד. אני מסתפרת פעם בחודש בערך.
אבל בדרכי חזרה מהמספרה פתאום שמתי לב לשקט. שקט שהגיע עמוק מתוכי. ואיתו אפילו דגדוג קל, כמעט בלתי מורגש, של שמחה. ואז הבחנתי שאני נושמת. נשימות עמוקות ומלאות. ופתאום יכולתי להבחין גם בהקלה העצומה שהרגשתי.
אחרי שבוע שלם שהילדה הגדולה שלי הייתה אצלי, היא עברה לאמא השנייה שלה. ואני נשמתי לרווחה.
כמה זה נורא לכתוב משפט כזה. ויחד עם זאת, כמה זה מובן. וממלא עצב.
זה היה שבוע מורכב מאד. הילדה שלי הייתה בהתדרדרות גדולה. סרבה ללכת במשך כמה ימים לבית הספר. נפלה שוב לדכאון. וחזרה לדבר על כך שהיא לא רוצה לחיות. וכשהיא במצב הזה, זה מלווה בהמון תוקפנות. והדיפה בלתי פוסקת של הנסיונות שלי להגיע אליה.
והיא כמובן מתמלאת בחרדה. ובטוחה שהיא עומדת להתאשפז שוב. ושאין לה שום סיכוי להרגיש טוב יותר.
ולי היה אפילו נידמה לרגע, שהיא הרימה ידיים. שהיא לא מוכנה להמשיך להאבק. שהיא ויתרה. ואז גם אני נבהלתי.
כמה קשה להישאר מווסתת מול זה, ולא להילחץ בעצמי. היה רגע שהייתי משוכנעת שאני חייבת לאשפז אותה שוב. כל כך דאגתי לה. וכל כך לא רציתי שהיא תחזור לאישפוז.
עשיתי כמיטב יכולתי. נהדפתי וחזרתי. הייתי קצת מטפלת עבורה, וקצת אמא שגם מאבד את הסבלנות. והרגשתי שאני נישחקת בקצוות. והיו רגעים שכבר לא יכולתי לשאת את זה. וכשהיא ניכנסה לרצף של דיבור, כמו שקורה לה כשהיא ניכנסת לחרדה, הרגשתי צעקה מתגברת בתוכי ״די, תפסיקי כבר, אני לא יכולה לשמוע יותר״ ומרגע לרגע היה יותר קשה לווסת את זה.
אבל איכשהו עברנו את זה. והייתה לי הרגשה ביום חמישי שהיא מתחילה למצוא את הדרך החוצה.
ועכשיו היא אצל האמא השניה שלה. אתמול בערב היא התקשרה לאחל לי שבת שלום, והיא אפילו נשמעה לי שמחה.
ואני נושמת בהקלה. גם על כך שהיא כניראה יוצאת מהבור הזה. ובעיקר בזכות השקט שחזר למלא אותי.
שקט בתקופת החגים זה לגמרי לא מובן מאליו.
ואפילו הצלחתי לחגוג יומולדת השבוע. בתוך כל הסערה. ובאופן מפתיע חגיגות יום ההולדת היו מאד מוצלחות.
יום אחד התלוויתי לאחד מימי טיול עלייה לרגל לירושלים, של הכיתה של הילדה הקטנה יותר. המסלול היה מאד מאתגר. וזה עשה לי ממש ממש טוב. הטבע. הנוף, המאמץ הגופני, להיות בחברת הילדים ולמצוא דרכים להסיח את דעתם מההליכה הקשה. ובסוף היום לשמוע את הילדה שלי אומרת לי, אמא, אין סיכוי שהייתי מצליחה לעבור את היום הזה בלעדייך. זה היה היום הכי כיפי בטיול אפילו שהוא היה הכי קשה. את המלווה הכי טובה שהייתה בטיול. וגם כל הילדים התחברו אליך מאד.
אין כמו להרגיש גאווה על האמהות שלי.
וביום שלאחריו, נפגשתי עם חברות יקרות לבראנצ׳. והייתי עטופה באהבה. והרגשתי שייכת. והייתי לגמרי מחוברת, והייתי אני. הרגשתי שפגשתי את עצמי שוב, אחרי תקופה ארוכה של פרידה. ושמחתי בי מאד.
והיום, מוקדם בבוקר חברה יקרה היגיעה לבקר לראשונה בדירה שלי. ותרגלנו יחד יוגה. היא מורה מופלאה לקונדליני יוגה. והיה תרגול כל כך עמוק. ומשמעותי. כבר שכחתי כמה אני מתחברת לתרגול הזה.
ועכשיו אני יושבת לי בסלון. והכל שקט. גם בחוץ וגם בפנים. ואני מלאה בהכרת תודה.
הכרת תודה בתקופת החגים זה ממש לא מובן מאליו.
ועוד רגע ראש השנה. ואני עומדת לחגוג בחיק משפחתי המורחבת. גם בת הזוג שלי לשעבר והבנות תהיינה שם. ויש בי לראשונה ציפייה. ולא חשש. אני כמעט מעיזה להגיד שאני מתרגשת.
אולי להגיע לשפל המדרגה רגע לפני החגים זה מתכון מוצלח. כי מכאן אפשר רק להתרומם.
אולי זה מרמז שהשנה החדשה צופנת בחובה המון דברים טובים.
אני נפתחת לאפשרויות. הן נמצאות שם. רק מחכות שאהיה מוכנה אליהן.
אז בואו אפשרויות. אני באמת מרגישה מוכנה.
ואני אפילו סבלנית. תגיעו בקצב הנכון ביותר עבורי.
ואני סופגת את הרגע הזה לתוכי. ומקווה שאזכר בו כשיגיעו שוב רגעים מורכבים.
ואני לא בטוחה שיש באמתחתי איחולים ממש מוצלחים לשנה החדשה.
ובכל זאת מקווה שזאת תהיה שנה של רכות. מלאה בחמלה, ואהבה, וריפוי לכל מי שזקוק. ומי בעצם לא זקוק לריפוי מפעם לפעם? והמון המון חיבור לעצמנו ולעולם.
למעבר לפוסט הבא - אני עונות השנה
למעבר לפוסט הקודם - ובסוף משהו ישתנה