הבוקר קמתי בתחושה מובסת.
ישבתי לי בגינה והרגשתי לגמרי לבד.
הכל התחיל עוד אתמול.
אני מרגישה לא טוב כבר שלושה ימים. איזה וירוס עקשן בא לבקר והחליט להישאר.
הילדה הגדולה שלי הייתה אצלי, והייתה אמורה לעבור לאמא השניה שלה. הקטנה כבר הייתה שם מיום שבת. אנחנו בתקופה של הפרדה ביניהן מדי פעם. כי קשה להן מאד להיות ביחד. אבל אתמול הן נסעו כולן לארוחת חג אצל ההורים של בת הזוג שלי לשעבר. גם אני הוזמנתי, אבל הרגשתי שאני ממש זקוקה לזמן שקט עם עצמי כדי לנוח ולהתאושש. ורק חיכיתי בקוצר רוח שהיא כבר תיסע.
ואז היא נסעה. ובאותה שניה נפלתי. והרגשתי לגמרי לבד. ערב חג. ואני נטולת משפחה. ומרגישה לא טוב. שילוב שמאד מאד מעצים תחושות בדידות.
ניסיתי לכתוב פוסט.
והוא יצא לי מאד לא מדויק.
לא היו שם באמת מילים אותנטיות שרצו להאמר.
היה רק איזשהו צורך חזק להרגיש לא לבד. כתיבת הפוסט הייתה אמורה לשרת את הצורך הזה. אבל זה לא עבד.
זה לא עובד כשזה בא לשרת איזושהי מטרה. כשזה מלאכותי.
אז הפסקתי להתאמץ לכתוב אותו.
ואז אמרתי לעצמי. משהו פה לא מספיק בהיר לך. את לא באמת מבינה מה את מרגישה. את כבר יודעת שבמצבים כאלה צריך פשוט לחכות. לחכות שמשהו יתבהר. אפילו שזה קשה. אפילו שזה מעיק. אפילו שזה נורא נורא בודד.
אז חיכיתי. וזה באמת היה נורא נורא בודד. וקשה. ומעיק.
והבוקר קמתי בתחושה מובסת.
כלום לא התבהר.
שאלתי את עצמי, איך מבקשים עזרה? יש כמה נשים בחיי, שהן יקרות לי מאד. אבל לא היה לי מושג איך לבקש מהן עזרה. האם זה בכלל נכון לעשות את זה? איך אלמד מהי חברות, ומה מותר וראוי לעשות ומה לא. ומהו המרחב הנכון שצריך להשאיר בתוך קשר חברי?
והחלטתי לא לכתוב. פשוט להיות בזה.
ישבתי לי עם כוס הקפה בגינה. וחיכיתי. חיכיתי שמשהו ישתנה. ידעתי שזה יכול לקחת הרבה זמן. אבל אני כבר מנוסה בהמתנה.
ואז שמתי לב לבריזה. בריזה של סתיו. עונות השנה מתחילות את התנועה שלהן. הסתיו מתחיל לשדל את הקיץ לפנות את מקומו.
וזה הזכיר לי איך הכל משתנה כל הזמן.
איך כדאי לעודד תנועה במקום תקיעות.
והרי רק לפני כמה ימים חשבתי לעצמי איך החגים השנה עוברים עלי בקלות מפתיעה.
ואז הייתה נפילה לא צפויה.
זה קצת כמו שכשחולים נידמה שלעולם כבר לא נרגיש טוב יותר.
אז גם כשקשה, וכואב, ומעיק, ובודד, ועצוב. גם אז נידמה שזה עומד להישאר כאן לנצח.
אבל גם זה יחלוף, וישתנה. ויחזור חלילה. זה טבעו של העולם.
ואז יכולתי לכתוב כמה הודעות של געגועים לכמה חברות. זה נעצר אחרי כמה הודעות. לא הצלחתי לכתוב לכל החברות שחשבתי עליהן. רק לכמה. אבל זה בכל זאת הרגיש כמו הישיג.
וזה כבר הרגיש טוב יותר אחרי שכתבתי. עוד לפני שהן אפילו הספיקו לענות.
וזה הרגיש אפילו עוד יותר טוב אחרי שהן ענו.
ואז נולד בתוכי צורך בתנועה. צורך להיות טובה לעצמי. אז הלכתי לתרגל יוגה.
והתרגול עשה לי ממש ממש טוב.
והודיתי בליבי למורה המופלאה שלי בקורס יוגה (אותו קורס שבחרתי לא להמשיך לשנה השניה שלו, כיוון שאני מתחילה לימודי פסיכותרפיה) שאמרה לי שהיוגה בתוכי ואיתי וסביבי לתמוך בי. לא כל כך האמנתי בזה עד הבוקר.
יש לי כלי ריפוי מדהים. אם רק אוכל להשתמש בו לעיתים תכופות יותר.
ואז חשבתי על הפסיכולוגית שלי, שתמיד אמרה לי, שברגע שתופנם בתוכי דמות מיטיבה, אותה דמות שלאורך כל ילדותי לא הייתה לי. משהו מהותי ישתנה. גם ביכולת שלי ליצור קשר.
כי מהות הקשר כבר לא תהיה לקבל ממנו איזה סוג של תמיכה. הוא כבר לא יהיה פונקציונאלי. אלא יוכל להוות קירבה אמיתית, בלי לשרת איזה צורך. פשוט מפגש אמיתי בין שני לבבות. מפגש שיוכל להפיג לרגע איזו בדידות אקזיסטנציאלית שכולנו מרגישים. בצורה טבעית וזורמת.
והינה הדמות המיטיבה הזו, שכבר מופנמת בתוכי, לרוב, היגיעה הבוקר למלא את יעודה.
ואיפשרה לי לשלוח כמה הודעות לכמה חברות.
ודירבנה אותי לנוע, ולתרגל יוגה.
והזכירה לי שאני בעצמי עונות השנה.
ועונת השנה בתנועה מתמדת. וגם אני.
ולא ייתכן שכל השינוי המהותי שעשיתי בחיי נעשה לחינם.
משהו מחכה לו שם באופק. מצפה לזמנו להתגלות. ויהיו בו עצב ושמחה. וכמיהה וסיפוק. ותנועה מתמדת ואינסופית. והוא יקפל בתוכו את כל מורכבות החיים.
ואולי הוא בכלל כבר פה עכשיו.
כל מה שקורה כאן ועכשיו.
ובכלל לא צריך לחכות למשהו אחר שיגיע.
אלא פשוט לספוג לתוכי את כל מה שקורה עכשיו. ולהיות טובה לעצמי. ולזכור שגם אני עונות השנה.
למעבר לפוסט הבא - פליאה, השתאות, והכרת תודה
למעבר לפוסט הקודם - שנה של רכות