כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

שוב מנותקת

הניתוק חזר. בנחישות גדולה. נכנס לתוכי והתמקם לו. והוא משדר שהוא מתכוון להשתקע לתקופה ארוכה. הוא מרגיש בבית. שלא אעלה אפילו בדעתי לגרש אותו.

זה מרגיש כאילו שהוא הניח וילונות שחורים, עבים וכבדים, על כל החלונות ועל הדלת. אין יוצא ואין בא.

ומשתררת אפילה.


ואני לוחשת לעצמי. הוא כאן כדי לשמור עליך. זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. זה מה שהוא עשה שנים רבות כל כך. הכוונה שלו טובה.


ובאמת נידמה שקל יותר. בלי העצב העמוק הזה. בלי הכאב הבלתי נסבל.


וגם קשה יותר.


זו תחושה שהחיים עוברים לידי. רוב הזמן. לא כל הזמן. אבל רוב הזמן. ואני מתבוננת מהצד. ויודעת, ממש ממש יודעת, שזה יכול להרגיש אחרת.


החלטתי להפסיק ללכת לקורס יוגה שהלכתי אליו בשנה שעברה. אני לא אמשיך לשנה השניה. הודעתי למורה שלי. בחרתי במסלול לימודים אחר. אני רוצה לטפל. אחד על אחד. זה כמעט מפחיד לכתוב את זה. סוג של התחייבות. בפני עצמי. עשיתי בחירה. הדרך התבהרה לי. והמורה בדרכה המופלאה, נתנה לי את ברכת הדרך וכתבה לי ״הרי היוגה כל כך מופנמת בך שאינך נוטשת אותה... היא מעיין על אם הדרך, שהרווה וממשיך להיות זמין כי הוא מפכה בתוכך...״ וזה מאד ריגש אותי.


ומאז אני מתקשה לתרגל. אני לא בדיוק יודעת למה. התרגולים האחרונים לא יצרו את אותה תחושה מוכרת של שקט. להיפך. זה הרגיש כמו מאבק. וזה התיש אותי.


באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי מבוהלת. אולי איבדתי את היוגה. אולי היא לא באמת מופנמת בי. אולי זו הייתה טעות לוותר על הקורס. אולי זו בדיוק התמיכה שאני זקוקה לה דווקא בתקופה הזו.


ופתאום אני מופתעת לגלות שאני שוב מתעצבנת מנהגים תוקפניים על הכביש. זה לא קרה כבר כל כך הרבה זמן. לאן נעלם לו השקט המוכר?


ואז אני מדברת אל עצמי ברכות. ומזכירה לעצמי שיש גם רגעים אחרים.


זה קורה דווקא ברגעים של היסח הדעת. כשאני מכינה קפה בבוקר. או חותכת סלט.

אולי משהו בפער הזה בין התנועה השקטה והבוטחת של היד שאוחזת בסכין, לבין הבלאגן בחיים שלי, מציף את הכאב. ופתאום מגיעות הדמעות. ממש עד העיניים. ואפילו מטפטפות החוצה.

ואני מקדמת את פניהן בברכה.

בואו. תישארו קצת. אני רוצה להרגיש את העצב. את החיבור. אני רוצה להרגיש חלק בלתי נפרד מהעולם הזה. אני לא רוצה לשבת בתוך החדר החשוך והאטום שבתוכי.


ובאותה מהירות שבה הרגעים האלה של החיבור מגיעים, הם גם נעלמים.

אבל הם בכל זאת שם. מזכירים לי שלא איבדתי את היכולת הזו להתחבר לרגשות שלי.


וכשאני אצל הפסיכולוגית שלי אני מצליחה להתחבר לפרקי זמן ארוכים יותר במהלך הפגישה. ולגעת בכאב. ולהיות בו. ואפילו להרגיש שהיא שם איתי. לא רק מתבוננת בי. וזה מאד מנחם.


אבל עכשיו אני מנותקת. לגמרי. הכל מרגיש עמום ולא נגיש.

זה מורגש מאד גם בכתיבה.

אפילו הכתיבה, שהייתה תמיד מקור נחמה, ודרך להתחבר לעצמי ולדעת מה אני מרגישה, לא מאפשרת לרגש להגיע.

זה מאד מכני. וכמעט נידמה מיותר.


הרבה זמן לא כתבתי. אולי בגלל הניתוק. אולי בגלל שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי ולא מחדשת. ואולי הייתי צריכה לחכות לדחף אמיתי לכתוב. מתוך מקום מחובר.


אבל אולי גם לכתיבה מהמקום הזה יש ערך.

ככה מרגיש ניתוק.

זה הצבע שלו. והטעם שלו. והריח שלו. והוא מרחיק אותי מעצמי ומהעולם, יחד עם זאת שהוא מגן עלי.


ומתישהו הוא יעבור. הרי הוא לא יוכל להישאר פה לנצח. במיוחד אחרי שכבר חוויתי דברים אחרים.

ואני רק צריכה לא להילחם בו. לחכות בסבלנות. ללקט את הרגעים היקרים של החיבור. שיזכירו לי שאני יודעת גם אחרת.

ולנוח במקום הזה.

לא תמיד ניתן להמשיך במסע. לפעמים זה הופך להיות קשה מדי. ואז צריך לעצור בצד הדרך, לנוח, ולצבור כוחות. עד שיהיה ניתן להמשיך הלאה.


ורק להיות רכה לעצמי. במיוחד במקום הנוקשה הזה של הניתוק, שאין בו שום טיפת רוך.









45 צפיות